שושנה שחם. צילום: תמר קפלנסקי, מתוך אתר YNET

הכתבה של תמר קפלנסקי פורסמה לראשונה הבוקר (רביעי) באתר YNET ובעיתון "ידיעות האחרונות":

המשפחות מספרות כבר שנים על התינוקות שנעלמו לפתע מבלי שוב, על השקרים ועל היחס המזלזל - אבל העדות המצמררת של שושנה שחם היא שונה. שחם (85), ניצולת שואה, למדה בשנות ה-50 בקורס מטפלות, וכחלק מההתמחות נשלחו היא וחברותיה למחנה ראש העין, שאוכלס בצפיפות ובתנאים קשים מנשוא בעולים חדשים, בעיקר מתימן.

כעת, שחם מספקת עדות נדירה מצד אנשי הממסד הרפואי והטיפול לדברים שראתה לנגד עיניה - ושחושפים חלק נוסף מפרשת ילדי תימן.

"ראינו שהגיעו מכוניות, ומהמכוניות היו יוצאים אנשים, לבושים כמו בני אדם, לבושים עירוני. דיברו בשפה זרה. ראינו שהאנשים האלה מכניסים את התינוקות למכוניות. אז אמרתי: רגע, לאן לוקחים אותם? אז הם אמרו: אנחנו משפרים את המצב שלהם. הם הולכים להיות במשפחה אחרת, שלא יקרה להם עוד פעם מצב רפואי... התייבשות, כמו שאנחנו ידענו שזה נקרא. שלא יתייבשו. שייתנו להם נוזלים, שייתנו להם אוכל".

ידעת שלוקחים אותם מההורים?

"כן!".

לא היה ספק בזה?

"לא היה ספק. זה היה ברור לגמרי. הם גם אמרו: אנחנו מעבירים אותם למשפחה, ששמה יש להם סיכוי להישאר בחיים. הבנו את זה פשוטו כמשמעו. אמרו: לוקחים אותם לבתים יותר טובים, שיהיה להם טיפול יותר טוב והם יישארו בחיים".

ראיתן בעצמכן שלוקחים אותם?

"כן. ואז כשבאו ההורים, אה, הביולוגיים, שיקרו להם. שהילדים מתו. היינו עדות לזה. אבל לא היה טעם להגיד אחרת, מפני שזה מה שאמרו המנהלות של המקום, שהילדים מתו, קברנו אותם".

ואתן ידעתן שזו לא אמת?

"אנחנו ידענו איפה הילדים! שהם לקחו אותם במכוניות יפות ובבגדים מערביים".

שושנה שחם במדי מטפלת עם תינוק. צילום: מתוך אתר YNET

הכול החל לפני כחמש שנים, באירוע משפחתי שבו צוין יום הולדתה ה-80 של שחם, ביחד עם ארבעת ילדיה, הנכדים והנינים. שחם הביטה בצילום שחור-לבן ישן שלה, במדי מטפלת, מניפה באוויר תינוק כהה-שיער מצחקק. לפתע שמעה ממנה בתה הנדהמת את המשפט "הסיפור של ילדי תימן אמיתי. אני עדה".

בתחילת השנה פתאום החלה שוב לדבר על החטיפות. בנותיה החליטו להקליט את אמן כדי לתעד את הדברים. בקלטת נשמעת שחם מספרת כי בשנות ה-50, כחלק מקורס מטפלות של ויצו, היא נשלחה להתמחות בבית תינוקות במחנה ראש העין. "אחרי כמה זמן ראינו אמהות... נשים מוזרות, שלא כל כך ידענו מי הן", היא אומרת בהקלטה. "הן באו ואמרו שהן רוצות את התינוקות שלהן. אמרנו: אלה התינוקות שיש, אנחנו לא יודעות על מקום אחר. הן הסתכלו על התינוקות ואמרו: לא, התינוקת שלי לא פה. או, התינוק שלי לא פה".

התיאורים של שחם מאשרים את הטענות של מובילי המאבק למען חשיפת האמת על חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. "אנחנו ראינו שבאו אנשים אחרים לפני זה, לבושים יפה, ולקחו תינוק או תינוקת", היא מספרת. "עטפו אותם, לקחו אותם ונסעו איתם במכוניות. מכוניות יפות. הבנו שקורה פה משהו מלוכלך. אבל מה יכולנו לעשות בקשר לזה? שאלתי את האחיות: למה לוקחים את התינוקות? יש הורים שאומרים שהם ההורים שלהם. אז הן אמרו: לוקחים אותם כדי לשפר את המצב שלהם. לתת להם תנאים יותר טובים, אפשרות להישאר בחיים. אני זוכרת שאמרו שהם (התינוקות) מתו. נדמה לי שההורים (הביולוגיים) עצמם לא כל כך האמינו. היו שם כמה תקריות של בכי וצעקות". 

את ההקלטה שלחו בנותיה של שחם לעמר"ם, העמותה העוסקת במחקר ואיסוף עדויות על פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, שבשנים האחרונות שבה והעלתה את הפרשה לתודעה הציבורית. בעמר"ם הבינו כי יש בידיהם אוצר, הן בשל עוצמת הדברים והן מכיוון שעדותה של שחם משתלבת היטב עם עדויות אחרות שהצטברו בארכיוני עמר"ם ובפרוטוקולים של ועדות החקירה שבדקו את הפרשה. במקביל, שחם הסכימה לספר את סיפורה גם ל"ידיעות אחרונות". בקורס המטפלות, היא מספרת, למדו החניכות בין השאר גם "איך לטפל בהורים (הביולוגיים, שהגיעו לדרוש את ילדיהם). איך לדבר איתם, להרגיע אותם". 

מאיזו בחינה להרגיע?

"היו לנו גם מקרים לא קלים. מקרים ממש קשים של היסטריה, של צעקות. אז הם לימדו אותנו איך להרגיע את ההורים".

ראית בעצמך שבאו הורים?

"כן. צעקות, היסטריה. 'איפה יא וולדי ("הילד שלי" בתימנית), איפה התינוק שלי?' - 'הוא מת. לא הצלחנו לרפא אותו'. 'איפה הוא קבור, איפה הוא קבור?' איזה בכי. נקרענו מהסצנות האלה".

שחם שמרה כל השנים הללו על שתיקה. "אולי עכשיו, אם העניין מתעורר בארץ, אם מדברים על זה, אם כותבים בעיתונים על זה, אולי זה נותן גם לשאר זיכרון, להבין", היא אומרת. "ככה זה קרה אצלי. דיברו על זה ואמרתי: או! זה מוכר לי, זה ידוע לי, אני הייתי שם. הייתי עדה. עדה לסיפור רע - רע זו לא מילה. נורא ואיום. אחד הפשעים שלנו בדרך לעצמאות".

העדות המלאה - ביום שישי ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 ימים".