כמו רוב האנגלים בני גילו, גם צ'רלס גרין הוא מעריץ מושבע של הוד רוממותה המלכה אליזבת השנייה. ואולם שלא כמו רובם, הוא גם זכה בכבוד לפגוש אותה ולשוחח עמה כמה וכמה פעמים בקריירה שלו כצלם בארמון באקינגהאם.

 המלכה אליזבת. "היא מאזינה טובה, ומתעניינת בתשובות" | צילום: צ'רלס גרין

משנת 1993, במשך 20 שנה, שימש גרין הצלם הקבוע של טקסי ההכתרה והענקת אותות הכבוד ותוארי האבירות שנערכו בארמון.

הוא צילם את המלכה עשרות פעמים, בין השאר בצילום אישי לשטר הקנדי של 20 דולר שעליו מתנוססת תמונתה. "המלכה היא אדם מדהים", משתפך גרין (68), שעלה לארץ מלונדון לפני חמש שנים.

"אף אחד לא עושה עבודה נהדרת כמוה ואף אחד לא עובד קשה כמוה. היא עובדת גם בלילות, מסתובבת בבתי חולים, נואמת ועושה הרבה מעשים טובים. היא עובדת מגיל צעיר מאוד עד היום, כשכבר עברה את גיל 90".

חתן וכלה בכוס יין

מגיל עשר עד 16 התגורר גרין בארץ עם אמו, אבל שב ללונדון כדי ללמוד בבית ספר לקולנוע.

"בסיום הלימודים נבחרתי לעבוד בבי־בי־סי, אבל לא יכולתי לקחת את העבודה כי באתי מבית מסורתי והיה לי חשוב לשמור שבת. אנשים חשבו שאני משוגע כשסירבתי. במקום זה החלטתי לעסוק בצילום, ובמשך 25 שנה צילמתי חתונות ופורטרטים".

תחילת הקריירה שלו היתה די צולעת. "צילמתי להקות פופ ועטיפות תקליטים, ולא היה בזה הרבה כסף. פעם אחת עבדתי במשך שבועות על הזמנה של להקת מוזיקאים, וכשסיימתי הם אמרו לי שכנראה היו על סמים כשדיברו איתי כי הם לא זוכרים שהזמינו ממני צילומים".

באותה תקופה הוא נאלץ למצוא פרנסה ראויה מזו משום שהציע נישואין לטוני, היום אשתו ואם שלושת ילדיהם. "אביה סירב שאתחתן איתה. הוא אמר שאין לי הכנסה. החלטתי להתחיל לצלם חתונות כי רציתי להתחתן".

בשנת 1972 צילם גרין את החתונה הראשונה שלו, ובעקבותיה קיבל עוד ועוד הזמנות.

"הייתי טוב בזה. לקחתי את הכלה לצילומים בפארק עם מטרייה, למרות שבאנגליה זה לא נהוג, גם כשיש גשם. השתמשתי בטכניקות קולנועיות שלמדתי כמו אפקטים, חשיפה כפולה, עדשות מיוחדות ופוקוס רך.

"יצאו תמונות ייחודיות כמו חתן וכלה בתוך כוס יין, דברים שנחשבים לקיטש היום".

בד בבד עם צילום חתונות הרבה גרין לצלם פורטרטים. הוא הפך לצלם מבוקש והעביר הדרכות והרצה לצלמים מקצועיים ברחבי בריטניה ובעולם.

טלפון מהארמון

בשנת 1992 קיבלו חייו המקצועיים של גרין תפנית — הוא הוזמן להתמודד על משרת הצלם בארמון בקינגהאם. "בהתחלה, כשהשאירו לי הודעה מהארמון, חשבתי שזו מתיחה", הוא מספר.

"הלכתי לראיון רק בשביל הריגוש, כדי לראות איך נראה הארמון מבפנים וכדי שאוכל לספר לכולם. היה ברור לי שהעבודה תתנהל גם בשבתות, ולכן אסרב להצעה".

בהתחלה כשהשאירו לי הודעה מהארמון חשבתי שזו מתיחה. גרין | צילום: סטודיו צ'רלס גרין

לאחר שהובהר לו שיהיה פטור מצילומים בשבתות ובחגים, ואחרי שגבר על תשעת המתמודדים האחרים, הוא החל לעבוד בסביבה המלכותית.

וכך, במשך 20 שנה, צילם גרין בקביעות את 25 טקסי ההשבעה המלכותיים שנערכים בארמון בכל שנה.

"בכל טקס כזה צילמתי לפחות 400 תצלומים של מאה המכובדים שהוכתרו, נוסף על שלושת בני הלוויה שכל אחד מהם הורשה להביא. כולם רצו מזכרת מהאירוע המלכותי.

"הכשרתי חמישה צלמים ועשרה עוזרי צלמים, והם הגיעו איתי לכל אירוע. באותה תקופה הפסקתי לצלם חתונות. הייתי צריך להגיש את התמונות כמה שיותר מהר, ולשם כך עבדתי גם בלילות".

מלבד הצילומים בארמון בקינגהאם צילם גרין לפעמים גם בארמון וינזדור, שמשמש בית המגורים הקבוע של הוד מלכותה.

איך נראים הארמונות מבפנים?

"מדהימים. השטיחים עבים מאוד, התמונות על הקירות ענקיות, וסט הסכו"ם הכסוף, שמיועד ל־150 איש, מאוחסן בקופסאות ענקיות. הכל הכי טוב שיש ומשדר איכות וכסף, למרות שברוסיה יש בתים עוד יותר גדולים ויש בהם יותר זהב".

כשהמלכה מחייכת

גרין לא ישכח לעולם את הפעם הראשונה שצילם בה את המלכה. "הייתי עצבני מאוד", הוא מספר. "לא ישנתי בלילה מרוב לחץ. הדריכו אותי מראש שאסור לי לפנות ולדבר אליה עד שהיא פונה אליי.

"ב־10:00 נכנסתי לאולם שהיו בו 50 איש. כולם דיברו, כולל בני משפחת המלוכה, ואז פתאום כולם השתתקו. היתה דממה. היה אפשר לשמוע סיכה נופלת כשהמלכה נכנסה משוחחת עם המזכירה שלה.

"המזכירה פנתה אליי והציגה לפניי את המלכה. המלכה שאלה אותי כמה שאלות ודיברה איתי במשך דקה, כמו שהיא נוהגת לעשות עם כל מי שהיא פוגשת".

איך התרשמת ממנה?

"היא מאזינה טובה מאוד וממש מתעניינת בתשובות. היא נמוכה מכפי שחשבתי. היא הניחה את התיק שלה ליד הכיסא, וככה צילמתי אותה.

"במצבים כאלה אני בדרך כלל מזיז את התיק, אבל הייתי עצבני מכדי לשים לב לזה. אחר כך היינו צריכים להוציא את התיק מהתמונה. באותה תקופה לא היה פוטושופ, והיה יותר קשה לעשות את זה".

טקס הענקת אותות כבוד ותארי אבירות בארמון | צילום: צ'רלס גרין

ויש לגרין גם אנקדוטות מלכותיות. "פעם, בצילום קבוצתי עם המלכה, אמרו לי, 'אל תתפלא אם בעלה, הנסיך פיליפ, יקום וילך באמצע כי הוא שונא להצטלם'. נתנו לי עשר דקות, אבל החלטתי לסיים בחמש דקות, לפני שהוא ילך.

"בסיום הצילום הנסיך פיליפ ניגש אליי ואמר, 'אני חייב להגיד לך שעשית עבודה מצוינת. בדרך כלל אין לי סבלנות. אני רוצה לברך אותך'".

במשך השנים אף התארחו גרין ואשתו טוני, שהייתה יד ימינו בניהול העסק, שלוש פעמים במסיבת הגן היוקרתית של ארמון בקינגהאם. "באתי כאורח ולא כצלם. המלכה הסתובבה בין האורחים, והתכבדנו בכריכי מלפפון קטנטנים, תה, גלידה ועוגות. בלי אלכוהול".

אני מבינה שאתה בעד המלוכה.

"הדבר הכי חשוב באנגליה זה המלוכה, היא מביאה הרבה תיירים שרוצים להצטלם ליד ארמון בקינגהאם ולראות את החתונה המלכותית. כולם גם משוגעים על קייט וויליאם".

סלבס מול העדשה

במקביל לקריירה המלכותית המשיך גרין להתפתח מבחינה מקצועית. הוא פרסם שלושה ספרי צילום מקצועיים והציג את צילומיו בתערוכות, בין השאר, בבריטניה, בארצות הברית, בסין ובקובה.

בשנת 2000 הועלתה תערוכת התצלומים שלו, "מנהיגי בריטניה המובילים במאה ה־20", בחסות קודאק והוצגה ברחבי בריטניה.

בהיותו צלם פורטרטים מבוקש זכה גרין לצלם דמויות מובילות בממלכה הבריטית ובהם פול מקרטני, קליף ריצ'רד, טוני בלייר, פרופ' סטיבן הוקינג.

"הייתי צלם מפורסם, אז כולם הגיעו אליי", הוא אומר. "צילמתי את האנשים הכי חשובים בבריטניה. היה להם כבוד אליי. אנשים תמיד אמרו לי, 'אני מצטלם נורא', והייתי מוכיח להם שהם יכולים להצטלם אחרת ומוציא מהם את התמונות הכי טובות".

איך היה לצלם את פרופ' הוקינג?

"חיכיתי לו בחדר שלו. הוא הגיע עם המכונה שלו ודיבר אליי. מרגע שהוא מדבר בעזרת המכונה עוברות כעשר שניות שבהן הוא מסתכל עליך. הוא אמר לי שהוא שכח שאני מגיע ושהוא נראה מבולגן.

"אמרתי לו שלא, שהוא נראה נהדר. בדרך כלל אני מצלם פורטרטים במשך שעה, אבל איתו הסתפקתי בחצי שעה כי הוא איבד ריכוז והתעייף מהר".

רגליים על השולחן

אחרי 45 שנות צילום החליט גרין לפרוש ולעלות לארץ. כאן הוא חי ליד הים בנתניה, קרוב לילדיו ולעשרת נכדיו שעלו לישראל. "זו ההחלטה הכי טובה שלי", אומר גרין.

היום הוא מרצה על "הדרך למצוינות". "נהניתי מאוד מהעבודה שלי והייתי טוב מאוד בה, אבל הדבר הכי נכון בשבילי היה לעלות ארצה. אני מרגיש שישראל היא גן עדן".

לא התבלבלת קצת?

"לא. כיהודי מעולם לא הרגשתי בבית באנגליה. לא חבשתי שם כיפה למשל. הרגשתי שאני נמצא בבית של מישהו אחר כי זו לא המדינה שלי.

"כיהודי אתה צריך להיזהר שם במה שאתה עושה ואומר. כאן זה הבית שלנו. כולנו אחים. אין מקום כמו הבית שלך. גם מזג האוויר פה נהדר. באנגליה הכל גשום ואפור".

לא קשה להתרגל לאווירת חוסר הרשמיות אחרי החיים בבירת הנימוסים וההלכות העולמית?

"כאן זה הבית. עושים מה שרוצים, שמים רגליים על השולחן, אומרים מה שרוצים. מרגישים פה בנוח. שם צריך להיזהר עם הנימוסים ולהתנהג בצורה הכי טובה שיש. לארמון המלכה,

"למשל, אסור לילדים מתחת לגיל 15 להיכנס. אם הם מגיעים לשטח הארמון הם צריכים לחכות בחניה. בארץ אין בעיה עם ילדים שובבים. אני מעדיף את החיים פה".