אסון הבונים. התלמידים היו בדרך לטיול. צילום: מיכאל קרמר

נירה ברקאי: "היה בום גדול ועשן אפור וסמיך"

נירה ברקאי (46) היא בוגרת בית ספר גורדון, בית הספר היסודי אליו הלכו הרבה מהרוגי אסון הבונים לפני שעלו לחטיבת הביניים. "היינו ביחד בגן, הלכנו למסיבות משותפות בכיתה ו'. גדלנו בשכונה וההורים הכירו אחד את השני. היו לנו בז'11 ובז'12 שיעורי אנגלית וחשבון משותפים אז הכרתי הרבה מהתלמידים".

מה את זוכרת מהיום הזה?

"אני זוכרת את היום הזה טוב, כמו חלום רע. ראינו כמה אוטובוסים ליד החטיבה ורצינו להיות באוטובוס עם הנהגת אבל הורידו אותנו משם. נפנפנו לשלום באזור הוד השרון ועקפנו אחד את השני ובחלונות ראינו את הפנים של כולם לאורך הדרך. הגענו לצומת הבונים והיה מאוד יפה. האוטובוס הראשון היה של ז'12, אנחנו היינו האוטובוס השני שהיה מרוחק יותר".

נירה ברקאי. צילום: באדיבות ברקאי

ראית את האוטובוס שלהם?

"ישבתי מצד ימין וראיתי אוטובוס על המסילה ולא ייחסתי לזה חשיבות. ואז הייתה צפירה מהירה ובום גדול ועשן אפור וסמיך ורכבת שעוברת. היא נעצרה וראיתי אוטובוס שוכב בצד השני. כולם היו בהלם והייתה שתיקה ארוכה".

מה עובר לך בראש באותו רגע?

"חשבתי לעצמי שבטח דמיינתי את מה שראיתי. לא קלטתי שזה תאונה וגם לאחרים לקח זמן לקלוט וכשהבינו שהייתה תאונה התחילה היסטריה, ובכי וצעקות ומייד לקחו אותנו למושב. חיכינו שם כמה שעות. הייתי בין תחושה שהעולם קורס לבין הרצון להיות חזקה ולעזור. ראינו שקיות בדרך וכבר הבנו שיש הרוגים. היה לי בלאקאאוט ולקח לי זמן עד שנזכרתי מי היה בז'12 בגלל הלחץ והחרדה".

ההורים של נירה לא ידעו מה המצב שלה, וכמו מרבית תושבי העיר התכנסו בכניסה לחטיבת ברנר: "זה היה מפחיד לראות את זה. לא היו טלפונים ולא היה וואטסאפ. אבא היה בעבודה ואמא לא ידעה איך להגיע אליו והם לא ידעו מה קורה איתי".

נירה ברקאי כילדה

איך מתמודדים?

"לא היו לימודים באמת כמה ימים אחרי. היו הרבה פסיכולוגים מפוזרים בכל פינה, הבנתי שגייסו את כל המערך הפסיכולוגי הארצי. שיתפנו חברים וגם צחקנו כדי להתמודד עם המצב בדרך שלנו".

איך את היום?

"מישהי פעם אמרה לי שלכל מי שהיה מעורב יש סוג של פוסט טראומה. במשך שנים לא הסכמתי לעלות על אף רכב חוץ מעל הרכב של אבא שלי. אחותי קיבלה רישיון ולא הסכמתי לעלות. נסעתי לטיול חודשיים אחרי אצל דוד שלי ועצמתי את העיניים כל הדרך. עד היום בצמתים בפנייה שמאלה  אם יש רכב אני מחכה המון זמן וכל מי שמאחורי מצפצף. דריכות וחרדה, אבל זה משהו שאתה חי איתו. אני מנסה להגיע מדי שנה לפחות לאירוע אזכרה אחד".

ברקאי היום מתגוררת בקיבוץ מחניים, מטפלת בילדים ותרפיסטית בתנועה וביצירה. "עברתי הרבה תהליכים טיפוליים. למדתי לנשום יותר טוב, מדיטציות וכתיבה יוצרת . כשזה מגיע לילדים מרגישים את ההשפעה. יש לי שלושה ילדים. הם יודעים את הסיפור".

תמי חיימזון: "30 שנה לא הייתי בבית העלמין"

תמי חיימזון. צילומים: באדיבות חיימזון

תמי חימזון (45) מספרת שלילה לפני האסון היא הלכה לישון אצל חברה. "יצאנו לטיול בבוקר ובדרך כלל אמא לא הרשתה לי לישון אצל חברה והפעם כן. ואז כשהיא קיבלה את הידיעה היא לא ידעה איך לאכול את זה אז היא פחדה שאולי זאת אני בין ההרוגים". גם חימזון למדה בגורדון: "חברים שהיו איתי שם נהרגו - מירב, אורית, אמיר, לילי, מכל אחד מהם יש לי זיכרון".

חימזון למדה בז'6, והאוטובוס שלה היה ביעד אחר בזמן שהאסון קרה. "וקינאנו בז'12 שיש להם נהגת אבל יצאנו לטיול ולפני זה הלכנו ונפרדתי מהחברות שלי. "איחלתי להם טיול נעים והתכנון היה להיפגש אחר כך בחוף הבונים".

לאיפה נסעתם?

"עשינו טיול קצר לפני, אני חושבת באזור קיסריה, ואז נסעתי לכיוון חוף הבונים. היינו אמורים להתחלף או להיפגש שם. פתאום המשטרה עצרה את האוטובוס בכביש וטובה ירדה".

חשדתם במשהו?

"חשבנו שהשוטר עצר אותנו בגלל איזושהי עבירת תנועה אבל הוא אמר לה משהו והיא התחילה לבכות. היא עלתה למעלה עם הנהג שגם ירד איתה והם כיבו את הרדיו ואמרו שקרה משהו וצריך לבדוק את זה והטיול מבוטל".

תמי חיימזון כילדה

מה קרה אחרי?

"אמרו לנו שאנחנו חוזרים לבית ספר ובבקשה לא לפתוח רדיו. אמרו לנו  שאיך שאנחנו יורדים בבית ספר ללכת ישר הביתה ולהגיד שלא יודעים שום דבר אם שואלים אותנו בדרך. גם הם לא ידעו מה בדיוק קרה".

איך הגיבו כולם?

"בגלל שלא ידענו בדיוק מה קרה אז כולם פתחו את התיק עם הממתקים וראינו הזדמנות לאכול את כל החטיפים. בדרך חזרה חשבנו שאולי קרה משהו ושמענו אותם. הגענו לבית ספר והבית ספר היה עמוס. פשוט הלכתי הביתה ואמא שלי הייתה בהלם כי לא ידעה מה קורה והיא שמעה ברדיו והייתה עם תינוקת בבית".

איך מעכלים דבר כזה?

"זה היה בום עצום עם הרבה סימני שאלה, אני מודה שלא ידעתי איך לאכול את זה. זה לא היה הגיוני שאני לא אראה אותם יותר. אהבתי אותם".

איך את היום?

"30 שנים לא הייתי בבית העלמין, לא הייתי מסוגלת. הייתה לי חברה טובה מהגן שביסודי לא היינו ביחד וחשבתי שבחטיבה כשהיא הצטרפה לשכבה שלי, נוכל להיות חברות שוב, אבל היא הייתה אחת מההרוגות וזה כבר לעולם לא יקרה".

זה משפיע עלייך?

"אין יום שזה לא עובר לי בראש. הילדים והאסון. זה חלק ממני. המורים של 3 הילדים שלי יודעים על מה שעברתי ושתמי תמיד הורה מלווה. רק לאחרונה התחלתי לשחרר כי הם גדלו. עד היום כשאני מדברת עם אנשים ואני אומרת להם שאני מפתח תקוה וילידת 72 ישר עולה להם האסון בראש".

חימזון, מעצבת גרפית שכיום מתגוררת ביהוד עם שלושת ילדיה, אומרת שפתח תקוה לעולם לא תצא לה מהלב: "יש לי זיקה גדולה לעיר. כל פעם שאנחנו עוברים בפתח תקוה ליד ברנר אני לילדים שלי ומספרת ומדברת על זה. אני חיה את זה".

אייל צוקרמן: "גיליתי שהחבר הטוב ביותר שלי נהרג"

שער ידיעות אחרונות לאחר האסון. פנים ושמות של ההרוגים

"כולם רצו להיות עם הנהגת", אומר אייל צוקרמן (46) שהיה תלמיד כיתה ז' 4 בעת האסון. "זה היה אמור להיות כיף, טיול סוף שנה בר מצווה-בת מצווה. לקחנו תפילין והכל ונסענו".

האוטובוסים נסעו לחוף הבונים, שם היה אמור להתקיים טקס חגיגי. "האוטובוס שנפגע עקף את האוטובוס שלי ואז הוא היה הראשון בתור. לא היה מחסום, לא שלט - לא כלום. חיכינו שהאוטובוס יעבור את הפסים וישבתי מאחורי הנהג של האוטובוס ושמעתי את אחד הנהגים צועק 'מה היא עושה'. לא הבנתי למה הוא התכוון כי הכול קרה כל כך מהר. ראיתי שהרכבת נעצרה לאט לאט והחיילים שעליה יוצאים ורצים לכיוון האוטובוס שהתגלגל פעמיים".

הבנתם מה קורה שם?

"לא הבנו מה קורה ומי נגד מי ואז התחילו, לקח זמן עד שהעלו אותנו למושב. עמדנו בצד וחילקו לנו קרטיבים כדי להרגיע אותנו. גיליתי שהחבר הכי טוב שלי, דביר ורובל ז"ל, נהרג. למדנו 6 שנים בבית ספר שמעוני ביחד ואחר כך הגענו לחטיבה ביחד ושיבצו אותנו בכיתות שונות. אני ז'4 והוא ז'12".

מה חשבת בזמן האירוע?

"קיוויתי שהוא פצוע ולא הרוג. כל הנהגים היו בטראומה וחיכינו שיבואו נהגים שיחליפו את הנהגים שלנו, שלא יכלו להמשיך לנהוג".

התלמידים חזרו לאחר מספר שעות לבית הספר והגיעו לעיר מבועתת: "כל פתח תקוה היתה בחוץ. אי אפשר היה לזוז וכולם רצו לדעת מה קרה ליקיריהם. כשנכנסנו לבית ספר ישר הכניסו אותנו לאולם הספורט ועד שההורים ראו אותנו כי כולם רצו לדעת מה קורה".

מתי גילית שדביר נהרג?

"גרתי לא רחוק מבית הספר וחזרתי הביתה וההורים שלי הלכו לראות מי פצוע ומי הרוג וכשנודע להם שדביר נהרג אבא שלי בא הביתה אמר שיש לו משהו לספר לי. התחלתי לפרוק ולזרוק דברים מזעם על זה שגיליתי שהוא נהרג".

איך אתה היום?

"קשה מאוד לחזור לשגרה וזה מלווה אותי כל החיים שלי. אני תמיד מחייך 364 יום ויום אחד הפכתי לחצי יום של חיוך. גם בצבא ובמילואים בתאריך של האזכרה אני מתייצב שם. בשבילי המוות של דביר זה כמו משפחה שכולה. אני כל שנה הולך לאזכרות בבית העלמין בסגולה".

צוקרמן יזם לפני 8 שנים צעדה לזכרם של ההרוגים, "רצינו לזכור ולא לשכוח". מדובר בצעדה שהתחילה עם 300 איש בשנה ובשנה שעברה הגיעו 2,500 צועדים ובתוכה מגיעים בוגרים, בני משפחות ותלמידים ומורים. "הצעדה מתקיימת מכפר הבפטיסטים עד תל אפק. מסלול של 4.5 קילומטר".

כיום צוקרמן מתגורר במושב ניר ישראל בדרום, נשוי עם שתי ילדות: בת 15 ובת 12 וחצי. "הילדים שלי יודעים את הסיפור ולוקחים חלק בצעדה ואני לא האבא החרד שלא נותן לילדים שלו לא לצאת לטיול".