נדמה שלרוב עיתוני הרשת, אשר קיבלו משימה דומה לשלנו, הסיפור היה פשוט למדי. גם קבוצות שזכו במספר דו ספרתי של אליפויות, גביעים וגם כאלה שמעולם לא טעמו את טעם התואר המתוק, לכולן יש את העונה הזאת, שמנצנצת מעל כולן, שברור לכולם שהיא הגדולה ביותר.

במקרה של הפועל פ"ת המקרה שונה. היא זכתה בשש אליפויות, שני גביעים, השתתפה פעמיים בגביעי אירופה ובכל זאת – לבחור את העונה הגדולה ביותר של קבוצה שבמשך חמש עונות רצופות שלטה בכדורגל הישראלי ללא עוררין, זו פשוט משימה בלתי אפשרית.

חמש עונות ברציפות, שהחלו ב-1958, הישג שטרם שוחזר בכדורגל הישראלי, הסתיימו עם הכותרת הנהדרת "הפועל פ"ת-אלוף ישראל" מרוחה על שערי עיתוני הספורט.

שער מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", המבשר על האליפות הראשונה של הפועל. כותרת שעוד תחזור על עצמה

האליפות הראשונה היא אליפות ראשונה, אחרת הייתה משכנעת יותר, השלישית דרמטית, רביעית הייתה עמוסה במזל והחמישית הייתה מהמרשימות שנראו בישראל. "לכל אליפות יש את הטעם והאופי שלה", סיכם שלמה (צחי) נהרי, מכוכבי דור האליפויות.

בקיצור, קבלו את סיפורה של הקבוצה הגדולה ביותר ששיחקה בישראל של העונות הכי גדולות בהיסטוריה של הפועל פ"ת.

הקבוצה הכי הגדולה ששיחקה בישראל. צילום: באדיבות מוזיאון הפועל פ"ת

מהטרקטור למגרש

קריירה כמו של ראובן יפת (83) , המגן הימני של הפועל פ"ת בכל שנות האליפות, לא יוכל לעבור שחקן כיום. בגיל חצי שנה עלה עם משפחתו מעדן, תימן והמשפחה השתקעה בכרם התימנים. במלחמת העצמאות היא ברחה לצפונה של ת"א, שכונת שייח' מוניס, עליה יושבת כיום האוניברסיטה. "אין לי מושג איך נראית מחלקת נוער", הוא מספר, "שיחקתי בשכונה, עם החברים עד שהתגייסתי לצבא. באליפות צה"ל, שבשנות החמישים הייתה יוקרתית במיוחד, שיחקתי בנבחרת פיקוד הדרכה. הייתי בהרכב ושחקנים בכירים ישבו בחוץ. חשבנו שאני עובד על כולם, כשאני מספר שלא שיחקתי במועדון מסודר. נציגים של כמה קבוצות הציעו לי לבוא ולהצטרף ולי היה רק חלום אחד – לטוס לחו"ל, שאז נחשב ללוקסוס מופלג במיוחד".

יפת התאמן במכבי, הפועל ובית"ר ת"א והעדיף לוותר. "החומר האנושי שם לא מצא חן בעיניי, הם נראו לי שחצנים", הוא משחזר.

חבר מהצבא שיכנע אותו לבוא ולתת צ'אנס להפועל פ"ת. "באימון הראשון פגשתי את צחי נהרי, שהכרתי בצבא והרחתי שמדובר במקום טוב עבורי", הוא מספר, "התמזל מזלי שהאבחנה שלי התבררה כנכונה".

ראובן יפת וכדור האליפויות של הפועל פ"ת. צילום: אבי דולמן החוג הכחול

כמה נכונה? יפת ונהרי חתמו ביחד בקבוצה שהייתה בעיצומו של מירוץ לאליפות הראשונה בתולדותיה, בשנת 1955. יפת הספיק לשחק ששה משחקים בקבוצה שזכתה באליפות, ובתשע העונות הבאות יהפוך לשחקן הכי מתמיד בהרכבה של הקבוצה ורשם לא פחות מ-160 הופעות, כשברצף האליפויות הוא משחק ב-103 מתוך 110 המשחקים. רק השוער יעקב ויסוקר ז"ל שיחק יותר ממנו.

אגב, באחת הפגרות, שב יפת לשכונה שלו. "היה להם משחק אימון נגד שכונת עמידר", הוא משחזר, "לא סיפרנו להם מי אני. אחרי שניצחנו, הם רצו לקחת אותי לקבוצה שלהם. אפילו הציעו לי אופניים להגיע לאימונים".

את צחי נהרי, בן גילו של יפת, מכירים מעט בשמו האמיתי – שלמה. "למדתי בבית ספר החקלאי "מקווה ישראל" ושם הדביקו לכל ילד כינוי", הוא משחזר, "צחי פלד, כדורסלן הפועל חולון, למד איתי ויום אחד, כשחברתו הגיע לביקור, היא ראתה אותי מרחוק וחשבה שאנחנו דומים. משהו בהליכה. כשהיא התקרבה, הבינה שטעתה, אבל מאז הכינוי דבק בי. אני בר מזל, זכיתי לכינוי שפוי ולא "מיצי" או "פינצי", כמו שנתנו לרוב".

חבר לבית הספר, שהבחין בכשרונו, לקח את נהרי לטורניר נוער, שנערך במגרש הפועל פ"ת, בו שיחק במדי הפועל רעננה. הנער הצטיין וכבר באותו יום שיחק במדי הקבוצה הבוגרת של הפועל רעננה, ששיחקה בליגת המשנה וכבש לרשת בני יהודה בניצחון 2:3. כרטיס שחקן לא היה לו. "אמרו לי לספר שקוראים לי יענקל'ה", הוא משחזר בחיוך.

כשהתגייס לנח"ל, התרחק מהכדורגל, פרט לאליפות צה"ל ועם השחרור עבר לקיבוץ ניר אליהו. יעקב קרלינסקי, שהביא את יפת להפועל, הזמין גם את נהרי לאימונים, הוא הרשים וחתם בקבוצה. "הייתי קם בארבע בבוקר, עולה על הטרקטור, עובד בפלחה עד 12, מתקלח, אוכל צהריים ונוסע באוטובוס מטייבה לאימון בפ"ת", מספר נהרי, "נסעתי בהתלהבות רבה. להיות חלק ממערכת כמו הפועל פ"ת זאת הייתה גאווה גדולה, אבל לא נתן שום הנחה בעבודה".

מדי פעם צריך לגוון מעט את הכותרות. שער מדור הספורט של "ידיעות אחרונות"

נהרי, ששיחק כקיצוני בשני האגפים וכחלוץ מרכזי, הפך לאחד המבקיעים הבולטים של הקבוצה, עם 69 שערים בקריירה וזימון לנבחרת ישראל, בשורותיה רשם 12 הופעות וכבש שני שערים.

הפסיכולוגיה של גיבונס

להפועל פ"ת, אם לא ידעתם, יש אוצר של ממש. אתר אינטרנט שכולו מוזיאון, הנעזר במקורות רבים כדי להעלות את כל משחקיה של הפועל פ"ת בכל בזמנים, כולל הרכבים, קטעי עיתונות ובשלושים השנים האחרונות גם קטעי וידאו. באתר תמצאו פירוט מלא של כל עונות האליפות, עם סטטיסטיקה מפורטת ומרשימה.

בשיחה עם שני כוכבי העבר, הניסיון היה להבין מה מסתתר מאחורי המספרים. מה הפך את הקבוצה הצנועה הזאת לדבר הכי גדול שהיה בכדורגל הישראלי? "השם הפועל פ"ת היה גאווה עצומה", פותח נהרי, "התמודדנו מול קבוצות מדהימות כמו מכבי והפועל ת"א, הפועל חיפה, כולן מערים גדולות, בזמן שאנחנו הגענו ממושבה צנועה והפכנו דוגמא לשאר הקבוצות. מה הסוד? הייתה בקבוצה אווירה מדהימה, התלהבות בלתי מרוסנת, שיחקנו עם המון איכפתיות ורעב. כולם נתנו את כל נפשם למען הקבוצה ולמען החברים שלהם".

יפת: "רוב השחקנים היו בני אותו גיל והיינו מאוד מגובשים. היה תיאום מושלם ביננו. היו בקבוצה אשכנזים, מזרחים, מכל קצוות החברה וכולם היו חברים. משפחה. התמזל מזלנו שהיה לנו כוכב כמו נחום סטלמך ז"ל, שכשעלה לכדור גובה, חוץ מפנדל, למגן לא היה מה לעשות. למרות זאת, לא היינו בנויים על שחקן אחד. כולם שיחקו למען השני. הפכנו למכונה משומנת, שכל קבוצה יריבה ניסתה לתקוע בגלגליה מקלות. ניסתה ולא הצליחה. נשארנו רעבים ורצינו עוד ועוד תארים".

על ההצלחה המקצועית, סיפר נהרי, היו אחראים המאמנים הזרים שהובאו לקבוצה. באליפות הראשונה זכה אמנם משה וארון, אולם על רצף החמישה היו אחראים האנגלי ג'ק גיבונס, שזכה בשתי אליפויות ושני יוגוסלבים – איגנץ' מולנר שזכה באליפות של 60/61' ומיודראג יובאנוביץ' שזכה בשתי האליפויות האחרונות. "כשגיבונס הגיע לאימון הראשון ואמר שפעם בשבוע יהיה לנו אימון בוקר ושנתאמן גם ביום שישי, חשבנו שהוא משוגע", סיפר אריה רדלר ז"ל, שחקן "דור הזהב", בראיון ל"ידיעות פ"ת" כמה שנים לפני פטירתו, "אנחנו רגילים לנוח לקראת שבת כבר מיום חמישי. אבל גיבונס החדיר בנו דברים שלא חלמנו עליהם קודם כמו החיבור של פסיכולוגיה לכדורגל. הוא היה בי"ס לאימון".

יפת: "גיבונס לימד אותי להיות "מגן תוקף", כמו שקראו לי בעיתונים. עד אז לא היה תפקיד כזה בכדורגל בארץ. היה לנו כושר גופני טוב בהרבה מיריבותינו. ראינו איך ככל שמתקדם המשחק, השחקנים נופלים מהרגליים, בזמן שאנחנו ממשיכים לרוץ".

שלמה 'צחי' נהרי. חלוץ דור האליפויות. צילום: אבי דולמן החוג הכחול

עדות לדבריו של יפת, ניתן למצוא באחד הימים העמוסים ביותר של שחקן כדורגל, כנראה בכל הזמנים. באותן שנים, החילופים היו אסורים ועל כן הקימו בהתאחדות לכדורגל ליגת מילואים, ששוחקה כמשחק מקדים ("פור-מאץ'') למשחקי הליגה. בשבוע השני שלו בקבוצה, שיחק נהרי עדיין בקבוצת המילואים ואחרי 80 דקות במשחק שקדם לדרבי הפתח-תקוואי, מול מילואי מכבי, הוא הוחלף ונאמר לו שאחד משחקני הקבוצה שובת ולא מגיע לדרבי. נהרי עלה לעוד 90 דקות והיה מספיק רענן בכדי לכבוש בדקה-80, אחרי כמעט שלוש שעות משחק, את השער שקבע את תוצאת הדרבי – 4:4. "מבחינתנו, היה רק ניצחון בעיניים, ולא משנה מה התוצאה ומה הדקה", סיפר נהרי.

כשביקשתי מהשניים להיזכר במשחק מכונן מאותה תקופה, בחרו באותו משחק, היסטורי כמובן, שמאז לא שוחזר. משחק שנערך דווקא בראשיתה של העונה שבסופה איבדה הקבוצה את תואר האליפות להפועל ר"ג. "הפועל ת"א הגיעה לשחק במגרש שלנו ואחרי 25 דקות כבר הובילה 3:0", משחזר יפת, "שנישבר? מה פתאום". חיים בכר צימק, שלום פטרבורג כבש את השני ובדקה ה-79 נחום סטלמך השווה. "המשחק בין ברצלונה לרומא, שנערך בשבוע שעבר, הזכיר לי את המשחק ההוא", מספר נהרי בהתרגשות, "הקהל הבין שאין טעם שיישב בעשר הדקות האחרונות. הוא ידע שיצטרך לקום". נהרי סיפק לו את הסיבה כשכבש את הרביעי והשלים מהפך. מאז, לא ניצחה קבוצה ישראלית במשחק בו פיגרה בשלושה שערים (הפועל פ"ת הצליחה להפוך פיגור 3:0 ליתרון 3:4 מול מכבי ת"א לפני שהצהובים השוו).

השניים חייכו מתחת לשפם (שיש רק לנהרי) כשעלה נושא השכר על השולחן. "היום שחקנים מקבלים מכוניות מהקבוצה, אני הייתי מקפיד לשמור את כרטיסי האוטובוס לאימונים, כדי לקבל החזרי נסיעות", צחק נהרי, "אחרי כל אליפות קיבלנו שעון יד ועליו המילה "אליפות" והשנה והלכנו לאכול במסעדה ביפו".

יפת: "לא קיבלנו שכר, אבל סידרו לנו עבודה. הגיעו אלינו נציגים של "בזק", חברת חשמל ו"אל-על" והציעו עבודה. בחרתי בבזק ונשארתי שם 40 שנה. בנוסף, נסענו המון לחו"ל".

וכן, יפת הגשים את חלומו וטס עם הקבוצה למסעות ברחבי העולם, שהפכו לשם דבר וסוקרו בהרחבה בארץ. השיא – מסע בן 66 יום לאירופה ולמזרח הרחוק, שהונצח בחוברת בת 50 עמודים 'סביב חצי העולם ב-66 יום' שהוציא משה טרסי. מדובר במסע הכי ארוך ומקיף שערכה קבוצת ספורט ישראלית אי פעם. עוד שיא של הפועל שלעולם לא ישבר. אגב, את החוברת ניתן לרכוש כיום באתר "החוג הכחול".  

המסעות הולידו, כמובן, המון סיפורים משעשעים. המצחיקים ביותר, מספרים השניים, היו בועז קופמן ונחום סטלמך. "הם אהבו "להתלבש" על הצעירים, כמו טירונים ולעבוד עליהם", סיפר יפת. רדלר המנוח, באותו ראיון אחרון, סיפר על אירוע כזה. "הגענו למשחק בבלפסט ובדקה ה-25 נתתי פס נפלא שנכנס פנימה, אבל לשער שלנו", סיפר כוכב העבר, "הפסדנו 2:1. בערב, אחרי המשחק, הייתה ארוחה משותפת לנו ולאירים. הגעתי צמא מאוד אחרי המשחק והחבר'ה הותיקים החליטו 'להעניש' אותי. הם נתנו לי בקבוק מלא עד הסוף ולא אמרו לי שזה וויסקי מעורבב עם סודה. שתיתי הכל, בשלוק אחד, ותוך שלוש דקות התחלתי לרקוד שם כמו משוגע. כמה חבר'ה מהקבוצה לקחו אותי הצידה והכריחו אותי להקיא, אבל כולם התגלגלו מצחוק".

ניצחון הפרובנציאליות

כששלמה נהרי התחתן, נערך האירוע על הדשא של קיבוץ ניר אליהו והכיבוד כלל בעיקר סנדביצ'ים. "ישבנו על ערימות שחת שפוזרו על הדשא המרכזי", הוא מספר, "פתאום הגיעו המוני אוהדי הפועל, ללא הזמנה והצטרפו לחגיגה. היו לנו אוהדים מכל הארץ, מכל רחבי התנועה הקיבוצית. הקבוצה הזאת ביטאה את הקשר לתנועת הפועלים. בפרדס כץ הסמוכה, כולם היו אוהדי הפועל פ"ת. אוטובוסים שלמים ליוו אותנו בכל הארץ".

עד כמה ביתי היה מגרשה הישן של הקבוצה תעיד העובדה שברצף חמש האליפויות היא הפסידה בביתה שבע פעמים בלבד ורק בעונה אחת יותר מפעם אחת.

אחד מאותם אוהדים ברי מזל הוא משה צאיג, שמתאר את ימי נערותו כאוהד כ"קסומים". "הגאווה הבלתי מוסתרת שאנחנו האלופים , הולכים למלחמה עם הטובים ביותר נסכה בנו תחושה של ביטחון ואושר בלתי יתואר", סיפר צאיג, " לראות קרוב ל-20 אלף איש בבלומפילד עומדים ושואגים "בוז" עם עליית קבוצתנו למגרש המחישה יותר מכל את גודל הקנאה להצלחת הקבוצה הפרובנציאלית ואת העובדה שאנחנו על המפה. זאת תופעה מבישה שהתחילה רק בימי הזוהר של הפועל פ"ת ולצערנו נמשכת בכל המגרשים עד עצם היום הזה.

עד כמה איכותית הייתה האגודה ניתן ללמוד דווקא מחוזקה של קבוצת המילואים. תמיד צחקנו שבעיר יש שתי קבוצות – הפועל פ"ת ומילואי הפועל פ"ת. לעיתים היא לא נפלה מהקבוצה הראשונה.

בדרך כלל היינו שורצים בשבת במגרש משעות הבוקר וצופים ברצף במשחקי הפועל מחנה יהודה הבוגרת שהייתה מאד אהודה עלינו, ובמשחקי הנוער, המילואים ולעיתים אתלטיקה ולקינוח הקבוצה הראשונה. כל השבוע היינו בבית הפועל, מגיעים לאימונים ולכל האירועים של כלל הענפים באגודה. אימוני הבוגרת, כדור יד, כדור מים, סל, איגרוף ואפילו להקת מחול. בתנאים לא תנאים היינו נוסעים אחרי קבוצתנו במשאיות עם ספסלי עץ לא מרופדים. משעות הבוקר ועד הלילה בכבישים משובשים. לפעמים היינו צריכים לשכנע את הנהג שהנסיעה משתלמת לו ואת הכל, כמובן, מימנו מכיסנו".

היה אחראי על השערים והבדיחות. ראש הזהב, נחום סטלמך. צילום: באדיבות מוזיאון הפועל פ"ת

ראובן יפת עזב את הפועל פ"ת בסוף עונת 63/4', בה נקטע רצף האליפויות. נהרי פרש עונה מאוחר יותר. באותם ימים נדמה היה שהרצף לא ייקטע לעולם. אחרי ה-1:7 על מכבי חיפה, שהבטיח אליפות חמישית ברציפות, הכריזה הכותרת ב"ידיעות אחרונות" – "בעונה הבאה – אליפות שביעית". אבל לאט לאט הכוכבים עזבו והפועל פ"ת החלה לעשות טעות אחרי טעות ואת ההמשך, אתם כבר מכירים.

יפת אימן ושיחק בנחליאל (ליגה ב') ומכבי בת ים, אולם אחרי שניסה להרחיק שחקן שעישן בזמן אימון ונתקל בהתנגדות ההנהלה, הבין כי הכדורגל כבר לא מתאים לו ופרש. למרות זאת, ממשיך לעסוק בספורט. השיחה הראשונה שלנו תפסה אותו בעיצומו של משחק טניס שולחן סוער.

נהרי עזב את הקבוצה שנה מאוחר יותר. הפועל לא זכתה מאז באליפות, וכבר שנים ארוכות היא רחוקה מכך. לפחות כמו שהשניים רחוקים מהמועדון. "מדי פעם, כשאני קורא עיתון, אני מציץ לראות מה עשתה הפועל ונשבר לי הלב", אומר יפת.

והשיא? עומד שריר ויציב. "בכל פעם שאנחנו נפגשים, חברים מאותה תקופה, אנחנו מדברים על זה. רק שלא ישברו לנו את השיא. זה כל מה שנשאר מהשם הפועל פ"ת. להפועל ב"ש יש עוד הרבה עבודה, בדרך לניפוץ השיא שלנו".

בימים אלה עובר אבי דולמן, איש "החוג הכחול", בין כוכבי העבר ובני משפחותיהם של אלה שאינם בין החיים ומחתים אותם על כדור האליפויות, שהחוג הוציא למכירה לפני מספר חודשים. חמישה כדורים חתומים יוצאו למכירה פומבית שהכנסותיה קודש לילדי המצוקה של הפועל פ"ת.

ההצלחה בקרב אוהדי הפועל פ"ת גדולה והביקוש גבוה וכך גם התרגשותם של שחקני העבר. כשפניתי לנהרי וביקשתי שיספר על אותן שנים נפלאות, הוא היסס תחילה ותהה - מה הוא כבר יכול לחדש? בסופו של דבר, שוחחנו ארוכות. גם הוא, כמו האוהדים, כמו כולם, מבין- עבר הוא כל מה שנשאר למועדון הזה. אבל איזה עבר...