כל פעם שמדברים על עצמאות עולה לי התמונה של ליאור, תינוק שעושה את צעדיו הראשונים. ונופל שוב ושוב. וקם. ומנסה מחדש.
אני חושבת על זה שכשהם עוד היו קטנים, פצפונים, אנחנו ההורים כבר רצינו שהם יעשו את הצעד הבא. שיהיו עצמאיים. שיעברו מהזחילה להליכה, מהחיתולים לגמילה, מהגן לבית הספר.
וגם הם רצו לגדול. לעשות לבד. להצליח לבד. לא כל הזמן להיות תלויים בנו.
ואנחנו חיכינו שיגיע הרגע שבו הם יכולים להישאר לבד. זה היה הרגע הכי משמעותי עבורם, כמובן, אבל גם עבורנו. הרגע שבו אנחנו יכולים לצאת בלי לפחד שבלעדינו הם לא יסתדרו.
ואיזה כיף זה לצאת ככה בלי לדאוג. או פשוט לא לחזור ישר הביתה אלא להמשיך לאנשהו אחרי העבודה.
ופתאום העצמאות היא שלנו, רק כי הם כבר עצמאיים ולא צריכים אותנו.
ולרגע יש תחושה משחררת של חופש.
ואז הם עשו רישיון, והלב התחיל לפרפר. ופתאום זה היה מוקדם מדי העצמאות הזאת שלהם. ואז הם הלכו לצבא, והלב בכלל נתקע לו על שעון עצר. והנה הם פתאום כבר ממש גדולים.
ואם הם גדולים כל כך, מה זה אומר עלינו.
ופעם ראשונה שאנחנו מבינים שגם אנחנו גדלנו להורים שלנו מהר מדי.
ושגם ההורים שלנו התבגרו לנו מהר מדי.


× × ×


ואני חושבת על מלחמת העצמאות שלנו. של כל אחת ואחד מאיתנו מול הורינו. מול מה שלימדו אותנו. מול כל האסור והמותר וכל החוקים. חוקים של הדור ההוא, שהיה קשוח הרבה יותר ודאג כל כך.
ואיך נכנענו. נלחמנו, נאבקנו, צעקנו, רקענו ברגליים ואפילו שתקנו, אבל בסוף נכנענו.
והפכנו להיות דומים להם מדי. הרבה יותר ממה שהאמנו שיקרה לנו.


× × ×


ואחרי כמה שנים ויתרתי על האופנוע כי זה באמת מסוכן. ואז ויתרתי על נסיעה ללימודים כי זו אהבה של פעם בחיים ולא מוותרים עליה. וככה אנחנו בדרך לעצמאות מעמיסים עלינו עוד ועוד חובות וצריך וחייבים ואי אפשר ולא בסדר. ובמקום להיות יותר עצמאיים אנחנו מפחדים ליפול והופכים זהירים יותר ויותר.
כי יש לנו מה להפסיד.


× × ×


"אני רוצה פעם בשבוע לצייר. אני רוצה חדר אחד שבו אני יכולה ללכלך הכל. גם את הקירות", היא הסבירה לי כי הייתי בהלם כשהיא סיפרה שנכנסה כשותפה שלישית באיזה מחסן, אי שם בין מוסכים ומרפדיות בדרום העיר. ואחרי רגע הבנתי שבעצם זה ממש לא מפתיע. אז נכון שהיא אשה בגילי (טיפה יותר). ורצינית (הרבה יותר). מנהלת. מצליחה. והנה החלום שלה בא והציץ לה פתאום אחרי שהיה אי שם מונח מתחת לאבן החיים. החלום הזה שהיא מדברת עליו מאז שהכרתי אותה, באותה שמירה בלתי נשכחת על הדגל בחצי התורן, בלילה ההוא של בין יום הזיכרון ליום העצמאות, ועד שעלה הבוקר כבר ידענו שחיינו יישזרו, ושנים על שנים היא צועדת איתי ואני איתה, יודעות יותר מדי דברים וצוחקות מיותר מדי שטויות שרק אנחנו מבינות. והחלום הזה שלה פתאום יצא למלחמת עצמאות משלו.


× × ×


יש רגע ילדים, בא לי להגיד לילדיי, בעצם לכל מי שסביבי, שגם לי בא לרגע איזו מלחמת עצמאות.
לצאת לי קטנה ועם כובע טמבל וחאקי קצרים ולהגיד לכל העולם המתוחכם שם בחוץ שבא לי קומזיץ. ותפוחי אדמה מהאש. ולא בא לי לסדר או לארגן. ולא בא לי לארח. ולא בא לי להיות גדולה.
בא לי לשיר שיר בקולי קולות. אפילו שאני זייפנית.


× × ×


אנחנו חיים במלחמת עצמאות אינסופית. מול עצמנו. מול מה שחשוב לנו ומה שחשוב לנו יותר.
וככל שהשנים עוברות כבר קשה לנו לדעת איפה מסתיים מה שחייבים ואיפה מתחיל מה שרוצים.


× × ×

"אני מבחירה קשורה לכל כך הרבה אנשים יקרים, בעבותות של אהבה". צילום: ליהיא לפיד


וביום העצמאות הזה החלטתי להכריז על עצמאותי.
ולהשתחרר.
להשתחרר מכל הדין וחשבון הזה.
דין וחשבון על מה לא עשיתי. על מה לא הספקתי. על כל מה שהבטחתי לעצמי ולא קיימתי.
ולהבין שזה לא בגלל אף אחד. זה רק בגללי.
כי אלו היו ההחלטות שלי. וגם אם אני אאשים עד מחר את הנסיבות והסיבות, את השתלשלות העניינים, את האנשים האחרים שסביבי, שאיתי, שאני אחראית להם, עדיין זו לא סיבה.
לא סיבה שלא פשוט לקבל אותי. את עצמי.


× × ×


אז ביום העצמאות הזה החלטתי לצאת לעצמאות. ושחררתי. שחררתי את כל מה שלא הספקתי, את כל מה שלא עשיתי. את מה שפישלתי.
כי כל הדברים האלה שקרו לי בדרך הם המסע עצמו.
הם הדרך שלי שהפכה אותי למי שאני.
וחלק ממי שאני זה גם המקומות שבהם לא השתחררתי.


× × ×
ביום העצמאות הזה אני מקבלת על עצמי את זה שאני אף פעם לא אהיה עצמאית. לא ממש. כי אני תמיד אהיה קשורה.
קשורה בעבותות של אהבה. ודאגה. ואכפתיות.
למשפחה שלי. לילדיי ולהוריי. לאחותי ולמשפחתה.
לאיש היקר שלי. לבית שלנו. לא לקירות, אלא לערכים שהכנסנו אל בין הכתלים שלו. לאמונה ולהקשבה.
ואני מקבלת בלב שלם, ובלי טיפה של חרטה את העובדה שלעולם לא אהיה משוחררת מהאהבה.
האהבה אליהם. הדאגה.


× × ×


יום אחד את מקימה משפחה. וזהו.
את לא עצמאית יותר. את אחראית.
אז מדי פעם אני ארקוד עד אור הבוקר. ארקוד עם כל הנשמה עד שיכאבו הרגליים. ואני אחגוג את העצמאות שלי בדברים הקטנים.
ואני אדע שאני מבחירה קשורה לכל כך הרבה אנשים יקרים, בעבותות של אהבה.


× × ×


וזו העצמאות שלי.
לקבל את העבותות של האהבה.


× × ×


גם למדינה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו