רחמים (רמי) לוי אלשייך ז“ל. באדיבות: דובר צה"ל

סיפור חטיפתו של רחמים (רמי) לוי אלשייך ז“ל, תושב ראש העין, על ידי החיזבאללה, הסעיר את המדינה באמצע שנות ה-80. רק כעשור לאחר החטיפה, וכחמש שנים לאחר שנודע בוודאות כי אלשייך וחברו, יוסף פינק, שנחטף יחד עמו, אינם בין החיים - הוחזרו גופותיהם לארץ במסגרת עסקת חילופי שבויים.

”עברו יותר מ-32 שנים מאז החטיפה ואנחנו עדיין מתגעגעים כל הזמן“, סיפר אחיו, מנשה. ”אני זוכר את אותו יום שבו הודיעו לנו מה קרה. הייתי נשוי טרי, אבא לילד בן שנה, ובאנו לבקר את ההורים שלי. ראיתי התקהלות ליד הבית שלהם ובהתחלה לא הבנתי מה זה. ככל שהתקדמתי ראיתי שמדובר בחצר שלנו ואז הם שאלו אותי מי אני ומה אני. כשאמרתי שזה הבית של ההורים שלי, נציגי הצבא אמרו לי שאחי נעדר ונחטף על ידי חיזבאללה. ההורים היו בהלם, נתנו להם זריקות וכדורי הרגעה".

ב-17 בפברואר 1986, נחטפו שני חיילי צה"ל, יוסף פינק ורחמים (רמי) לוי אלשייך, ממחסום בבית יהון בדרום לבנון. ביום החטיפה, שלוש מכוניות מרצדס, ובהן חיילי צה"ל וצד"ל נסעו לכיוון העיירה תיבנין. במבואות העיירה בית יהון המתינו לשיירה שתי חוליות של החיזבאללה, שהסתתרו בשני הבתים השולטים על הכביש.

המחבלים נתנו למכונית הראשונה, בה נסעו אנשי צד“ל (צבא דרום לבנון), לעבור ללא פגע. על המכונית השנייה, שבה נסעו קצין צה"ל ושני חיילי צד"ל, נזרק רימון ונפתחה עליה אש מנשק אוטומטי. במקביל, נפתחה אש תופת גם על המכונית השלישית, בה נסעו חייל צד"ל ושני חיילי צה“ל: רחמים (רמי) לוי אלשייך ז“ל ויוסף פינק ז"ל.

אלשייך ז"ל בזמן שירותו הצבאי. באדיבות המשפחה

נהגי שתי המכוניות נהרגו במקום, הקצין הישראלי וחייל צד"ל הצליחו לקפוץ מהמכונית לצד הדרך ולהימלט. המחבלים השתלטו על הרכב בו היו אלשיך ופינק. השניים, שככל הידוע, נפצעו במהלך חילופי האש, נלקחו על ידי המחבלים למרחק עשרות מטרים ממקום התקרית, שם המתין להם רכב מילוט.

אלשייך ז“ל, בן סעדה ושלמה. נולד בכ"ה באב תשכ"ה (22.8.1965) בראש העין, בן זקונים במשפחה בת שבעה ילדים. הוא למד בבית הספר יסודי התורה בעיר, ובשנת 1977, עם הקמת חטיבת הביניים התיכונית כפר גנים בפתח תקוה החל ללמוד בה. הוא סיים את לימודיו בישיבה התיכונית בהצטיינות ובשנת 1983, כהמשך טבעי לחינוכו בישיבה עבר ללמוד בישיבת ההסדר קרני שומרון.

בשלהי אפריל 1984 התגייס לצה"ל במסגרת ישיבת ההסדר והוצב כלוחם חי"ר בגדוד שקד של חטיבת גבעתי. אלשייך שירת בצה"ל מתוך תחושה ברורה של זכות וחובה כאחת ומתוך הרגשת אחריות וייעוד. הוא בלט במסעות הקשים, באימונים המפרכים ובביצוע הפעולות המסוכנות בלבנון, תמיד עזר, עודד והעלה את מורל הסובבים אותו, וגם ברגעי יאוש ולחץ חייך. היה בו שילוב של זריזות ואומץ לב מחד, ומתינות מאידך. יישוב הדעת וקור רוח איפיינו את הליכותיו בכל המצבים.

עם היוודע דבר החטיפה, יצאו כוחות צה"ל בלבנון למצוד נרחב אחר המחבלים ושני החיילים החטופים. אך החיפושים הנרחבים, שבהם השתתפו מסוקים, מטוסים, טנקים וכוחות חי"ר, וכללו סריקות מבית לבית לא נשאו פרי.

למחרת הודיע דובר ארגון החיזבאללה בביירות כי השבויים הובאו לביירות כשהם פצועים, ומאוחר יותר פורסמו שמות החטופים ומספריהם האישיים. נציג חיזבאללה איים כי השניים יוצאו להורג אם ישראל לא תסיג את כוחותיה. החיזבאללה עשה כל מאמץ למנוע מסירת פרטים על מצבם. רק שנים לאחר מכן התברר כי אחד הלוחמים נהרג בחילופי האש וחברו, שנפצע אנושות, מת זמן קצר לאחר מכן.

אביו של אלשייך, שלמה ז"ל, מבקש שיתפללו עבור החזרת בנו. צילום: שאול גולן, 15.8.1989

יומיים לאחר החטיפה, הודיע החיזבאללה על הוצאתו להורג של אחד החטופים עם תום האולטימטום. הארגון איים להוציא להורג גם את החטוף השני. תמונה של השניים כשהם "מאושפזים" בבית חולים ופניהם חבושות, לא אפשרה לזהותם.

רק בקיץ 1989, לאחר חטיפתו של השייח‘ עבד אל-כארים עובייד, התברר כי השניים אינם בחיים. למרות זאת, רק בספטמבר 1991, במסגרת עסקת חילופי שבויים התברר מצבם לאשורו. בניגוד להבטחה כי ישראל תקבל תמורת 91 העצורים שתשחרר את הנווט רון ארד, את גופת החייל שנחטף, סמיר אסעד ז"ל ואת שני החיילים שנחטפו, קיבלה ישראל את גופת אסעד ולגבי פינק ואלשייך - הגיעו רק הוכחות ודאיות למותם. 

”כבר בהתחלה אמא שלי הרגישה שרחמים כבר לא בחיים“, סיפר עוד מנשה. ”כמה ימים לפני החטיפה היא חלמה שאמא שלה לקחה לה את הצמיד הכי יקר שהיה לה ואמרה לה: 'לקחתי ממך את היהלום שלך'. אחרי החטיפה, היא אמרה מיד שהוא כבר לא בחיים וביקשה שנתפלל שיחזירו את הגופה שלו כדי שיהיה לנו קבר. ברגע שהיא סיימה לספר את זה, אחת הכוסות בבית התנפצה לרסיסים. היינו בהלם והיא אמרה שאם הכוס התפוצצה סימן שהיא צודקת“.

למרות זאת, כאמור, עברו כחמש שנים מיום החטיפה עד שהוכרז באופן רשמי על מותם של אלשייך ופינק. ”בהתחלה האחים שלי ואני עוד ניסינו להיות אופטיימים אבל מהר הבנו שהם כנראה לא בחיים“.

היה לכם מידע לגבי זה?

”שמענו את הדיווחים ואת הסיפורים של החברים שהיו איתם והבנו שהם נפצעו קשה מאוד במהלך החטיפה ושבתי החולים באזור הופצצו לאחר מכן, כך שלא ניתן להם טיפול רפואי כמו שצריך. למרות זאת, כל הזמן הדאגה הייתה קיימת כי חיכינו שיחזירו אותם. תיארנו לעצמנו שיבוא יום והם יחזרו, רק לא ידענו מתי“.

בניגוד למקרים אחרים שבהם חיילים נחטפו, לא ניהלתם מאבק להשבתם ונתתם למוסדות המדינה לפעול.

”אנחנו משפחה מאמינה והבנו שזה הגורל. ידענו שהם יחזרו באיזשהו שהוא שלב וצריך רק סבלנות. גם העובדה שידענו כמעט בוודאות שהם כבר לא בחיים, בניגוד למקרים אחרים של חטיפות, עזרה לנו להמתין ולתת לגורמים המוסמכים לעשות את העבודה“. 

לאחר תקופה ארוכה של מגעים חשאיים ובלתי פוסקים עלה בידי המתווך הגרמני, ברנרד שמידטבאואר, להביא לעסקה בה קיבלה ישראל את גופות שני החללים, מבלי לקבל כל מידע בנושא רון ארד. בתמורה, מסרה ישראל, באמצעות הצלב האדום, 40 עצורים לבנוניים, ו-123 גופות מחבלים מארגונים שונים, שהיו ברשותה. ב-22 ביולי 1996 הובאו השניים למנוחת עולמים. אלשייך נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים ופינק נטמן בבית העלמין ברעננה.