אבבה דסה זוכרת את הרגע ההוא, המשמעותי כל כך בעיניה, כששרית חדד הסתובבה אליה באודישן העיוור ב"דה וויס". עד לאותו מעמד היו לה ספקות אם היא בכלל בכיוון הנכון, אם יש לה סיכוי להפוך אי פעם לזמרת, או שמדובר בחלומות שווא. "כל מה שקרה לי אחר כך נבע מהרגע ההוא", היא אומרת. "אלמלא זה, אני בספק אם היה לי האומץ לדחוק בעצמי ולהגיע אל המקום שבו אני נמצאת היום".

המקום שבו היא נמצאת היום נראה טוב מתמיד. הקריירה שלה צוברת תאוצה, היא מופיעה בארץ ובעולם ועומדת לקראת סיום ההקלטות של אלבומה השני. את התובנות שרכשה במהלך הדרך תביא איתה אל הבמה ב"פסטיבל אשה" בחולון. היא תעמוד שם עטורת צמות דקיקות לצד ההרכב שלה AvevA, ותשיר שירים מהאלבום הראשון וקצת מהאלבום שבדרך. "באלבום החדש יש הרבה ממני", היא אומרת. "יש בו נשמה, פופ וקצת סאונדים מהעולם האתיופי והיפ הופ".

אבבה דסה. צילום: הראל דהרי

באלבום הראשון לא שרת בעברית. ועכשיו?
"לא, אני עדיין שרה רק באנגלית ובאמהרית. ניסיתי לשיר בעברית, אבל אני עדיין לא מוצאת את עצמי שם. אני עדיין לא מרגישה שזה נכון לי. אולי בהמשך".

שכונה של אתיופים

דסה, 30, תושבת יפו, נולדה וגדלה בנצרת עילית. הוריה עלו לישראל בשנת 1984 במבצע משה. בדרכם לארץ פקדה את המשפחה טרגדיה: שני בניהם נפטרו. לארץ הם הגיעו עם שלוש בנות. אבבה ושני אחים נוספים נולדו כאן, אבל זכרון הילדים שלא זכו להגיע לארץ נותר כפצע שלא מרבים לדבר עליו. "זאת היתה ילדות מורכבת", היא אומרת, "טובה ונעימה מצד אחד, אבל מלאה בתסכולים ותהיות מצד שני".

מאיזה סוג?
"בעיקר כאלה שקשורים בקשיי קליטה. היו פערים עצומים בין הילדים שגדלו בתרבות הישראלית ובין ההורים שלנו, שהגיעו מהכפר באתיופיה. ההסתכלות על הקהילה חדרה לעיניים שלי כילדה וגרמה לי להתרחק מהתרבות של הבית, כדי לנסות להתקבל לחברה הישראלית. כל זה היה שם באוויר, גם אם כילדה לא יכולתי לנסח את הדברים".

אבבה התגוררה עם משפחתה בשכונה שאוכלסה ברובה על ידי אתיופים. "השכונה נראתה כמו מרכז קליטה. כולם היו אתיופים, כמו בערים רבות אחרות ברחבי הארץ. הייתי ילדה ביישנית ששרה בבית בלי הפסקה, אבל לשיר בפומבי לא העזתי. אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל רק כתחביב. לקח זמן עד שלקחתי את זה למקום המקצועי".

מתי קרה השינוי?
"בגיל 21, אחרי שנה קשה. סיימתי את השירות הצבאי לאחר פציעה קשה בתאונת דרכים. עברתי טלטלה רצינית ופגיעה פיזית ונפשית שחייבה שנה וחצי של שיקום. כשחזרתי הביתה הייתי תלויה באמי ובאחותי הגדולה בכל פעולה. באותה שנה נפטר גם אבי ורציתי לצאת קצת מתוך הצער שהיה בבית ולחוות עצמאות. עברתי לגור בקיבוץ גלעד ליד יקנעם כחלק מפרויקט 'תלם' של משרד הקליטה', שמאפשר לצעירים לחיות חיים עצמאיים במקום שונה וגם ללמוד. חייתי שם שנה וחצי, ושם החלטתי ללמוד את מה שאני אוהבת: מוזיקה. לקחתי שיעורי פיתוח קול וניגנתי על גיטרה. מישהו ששמע הקלטה שלי השמיע אותה לריקי גל".

ידעת מי היא?
"ידעתי שהיא זמרת גדולה, אבל עד שהגעתי אליה שמעתי בעיקר מוזיקת נשמה מארצות הברית ומוזיקה אתיופית. אני ישראלית, נולדתי וגדלתי פה וזה מי שאני, אבל גם היום אני לא שוחה במוזיקה המקומית. קשה לתאר את השמחה שחשתי כשריקי גל הסכימה לתת לי שיעורי מוזיקה. היא לימדה אותי לשיר בעברית, וזה היה כמו ללמוד מחדש את השפה".

הכיסא המסתובב

עם הסאונד בא התיאבון, ולמרות האזהרות שהיא לא בשלה, בעיקר מכיוון המורה הפרטית ריקי גל, התעקשה דסה והלכה להיבחן לתוכנית ריאליטי.

למה זה נראה לך כל כך חשוב?
"כי רציתי ללכת על כל הקופה, להעמיד את עצמי במבחן ולשמוע מה אנשים אחרים חושבים עליי. תוכנית הריאליטי המוזיקלית היחידה באותם ימים היתה 'כוכב נולד'. לא התקבלתי לנבחרת, ולכן אף אחד לא יודע שהייתי שם. חזרתי לקיבוץ עם הזנב בין הרגליים, הייתי מדוכדכת והבנתי שזה תפס אותי יותר חזק ממה שהתכוונתי. לא תליתי בתוכנית את כל התקוות שלי, אבל כנראה שבכל זאת הרצון להצליח היה שם".

אחרי תקופת התאוששות, ואחרי לא מעט לבטים, ניסתה דסה את מזלה ב"דה וויס". "בהתחלה חששתי מאכזבה נוספת, אבל ברגע שהגעתי לשם הרגשתי שעכשיו הכל מתחיל", היא אומרת. "ההתרגשות כששרית חדד הסתובבה אליי, ואחר כך ההיכרות עם יהודה עדר, המנהל המוזיקלי באותה עונה, שינו מבחינתי את הכל. עדר ראה שאין לי מושג מה קורה איתי וקלט את חוסר הביטחון. הוא מאוד חיזק אותי. שם התחילו הדיבורים על לימודים ברימון, והבנתי שזה מה שאני באמת צריכה לעשות".

למרות שהתכוונה ללמוד ברימון שנה אחת, היא נשארה שלוש שנים. "שם התחלתי ללמוד כתיבה, הלחנה וגם את ההיסטוריה של המוזיקה. השתתפתי בהרכבים מוזיקליים, וכל סדר היום שלי סבב סביב זה. התחלתי ליצור מוזיקה מקורית משלי, שעוסקת בחוויות אישיות. השירים נכנסו לאלבום הראשון ויהיו גם בשני. שם גם קיבלתי טלפון מעידן רייכל, שהציע לי להופיע איתו. רייכל היה בית ספר מעולה עבורי, היה כיף לשמוע את ההערות שלו וללמוד ממנו. בשנה השנייה ברימון הקמתי את ההרכב שעובד איתי עד היום: המתופף אליזה אקונדו, הבסיסט עומר לוצקי, הגיטריסט עומרי סקופ, והקלידן אסף לביא. בחולון יופיע איתנו גם נגן המסנקו (כלי פריטה אתיופי) סולומון קהתי".

אלבום הבכורה שלה יצא לפני שנתיים בהפקתו של יוסי פיין ונכנס לפלייליסט של גלגלצ. השנה היא כבר הספיקה להופיע בצרפת, בארצות הברית, בקנדה, ברוסיה ובקזחסטן. בארץ הופיעה עם עידן רייכל ועם ההרכב של יעל דקלבאום. היא מתארחת במופע "דיוקן אמי" של אריאל הורביץ, בנה המוזיקאי של נעמי שמר, וגם בהופעותיה של איה כורם.

איך עשית את כל זה בתקופה כל כך קצרה?
"כנראה שעשיתי משהו נכון עם המוזיקה שלי, כי זאת נטו אני, בלי אף משרד שמקדם אותי. גם היום אני עושה הכל לבד, כי אם אצטרך לשלם לעוד מישהו, לא יישאר לי כסף. כל מה שאני לומדת בכוחות עצמי נותן לי כלים להמשך".

לנשים קשה יותר בשוק המוזיקה?
"בעיניי יש מקום לכולם, אבל אין ספק שבמוזיקת המיינסטרים יש ציפייה מנשים להפגין מיניות כדי להצליח. גברים מחפיצים נשים בקליפים כדי למשוך קהל. כדי שזה ישתנה, צריך להגיע לשוויון. אני מקווה שקמפיין מי טו, על כל המשתמע ממנו, יביא לכך שאפליית והטרדת נשים תיעלם מהמוזיקה ומהעולם".

שאפו על הכניסה לפלייליסט של גלגלצ.
"כן, זאת היתה הפתעה ממש טובה. זה היה קשה, כמו שקשה לזמרים אחרים שאינם אתיופים. מוזיקה היא שפה שמדברת לכל העדות, ואם נגעת במישהו דרך המוזיקה, זה לא משנה מי אתה, מה הצבע שלך ומה הדת שלך. במוזיקה אין מקום לגזענות".

ובחיים שמחוץ לבמה?
"זה כבר משהו אחר. לצערי, יש בעיות ודברים שצריכים לפתוח בהתקשרות בין החברה הישראלית ובין העדות השונות. אני אדם אופטימי ומאמינה שזה ייפתר עם הזמן. באופן אישי אני לא חווה קשיים גדולים כאתיופית, אבל אני מכירה אנשים, שומעת סיפורים ומרגישה שעדיין קיימת גזענות מערכתית וגם אישית. זה משתפר, אבל ייקח עוד המון זמן. ככל שאנחנו מכירים זה את זה אנחנו יותר קרובים לשם. לילדים שלי כבר יהיה יותר קל כאן".

נקודת המבט הנשית
בפסטיבל אשה מוצגים מופעים מכל תחומי אמנויות הבמה, ממוזיקת ג'ז ומוזיקת מזרח ומערב, דרך סטנד אפ ועד הצגות תאטרון, בשאיפה ליצור פריזמה רחבה של נקודת המבט הנשית על העולם באמצעות יצירה.

אבבה דסה מציגה במופע את הגרוב של אפריקה דרך הביט האורבני של תל אביב. הבימאית הוותיקה נולה צ'לטון תתארח עם הצגת הבכורה "האמיני יום יבוא", עיבוד לספרה של זוכת פרס הנובל סבטלנה אלכסייביץ'. גם גברים יהיו כאן, בהצגה "אמהות, שלוש" שבה מגלמים שלושה גברים את אמותיהם של לוחמים שחזרו מהמלחמה בעזה, במונולוגים אמיתיים שתועדו בתקופת המלחמה.
בפסטיבל יתקיים הכינוס הראשון לנשים יוצרות בתחומי הבמה, עם שחקניות, במאיות, מנהלות ואמניות, שידונו בשאלות של גבולות הגוף, סוגיות של שכר וייצוג נשים בעמדות ניהול בתאטראות.
"הרבה השתנה בשיח על נשים ונשיות בעשורים האחרונים", אומרת סיגל וייסבין־רוזמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל. "מושגי המשפחה, האמהות והאבהות השתנו, אבל דרושה עוד עבודה רבה כדי להנכיח את מקומן ועמדתן של נשים ולהבין את גודל המשמעות של חשיבה אחרת על החברה".
פסטיבל אשה, 7 עד 10 במרץ, בתאטרון חולון