בתחילת החודש שעבר זכתה קבוצת ההיפ־הופ קריס קרוס מאריאל במקום השלישי בגביע העולם הרשמי באורלנדו, ארה"ב. וזהו לא ההישג המרשים היחיד של הסטודיו ושל המנהלת, המאמנת והמקימה שלו, לואיזה קריסי.

סיפור החיים שלה, מילדותה בליטא ועד להצלחת הסטודיו שהקימה, הוא דוגמה למסע הצלחה ישראלי מרגש. וההתחלה, היא מספרת, ממש לא הייתה קלה.

לואיזה קריסי. צילום: פרטי

חם ומשפחתי

לאחר שרשם הצלחה בהעלאת מופעים מרשימים ולאחר שזכה כבר בתחרויות ארציות, סטודיו קריס קרוס הפך מוכר ברחבי הארץ. "ברגע שהגעתי להכרה ארצית, אנשים הבינו שמדובר במקום רציני ושאני לא הולכת לשום מקום", מספרת קריסי, בת 40 ואם לשלושה. בסטודיו נפתחו עוד קטגוריות גיל ומעשרות בודדות הוא הגיע היום לכ־400 תלמידים ויציין בשנה הבאה 18 שנים להקמתו.

"הקמתי את הסטודיו חודשיים לאחר שעברנו לאריאל, כשהייתי בת 22", מספרת קריסי, ומודה שההתחלה הייתה בעייתית. "במשך שלוש שנים היו לי שמונה בנות במסגרת הזו. בזמנו, היפ־הופ לא נתפס כאמנות ואף היה למוקצה, במיוחד עם האוכלוסייה שהורכבה מיוצאי ברית המועצות, שהיו שמרנים בפן התרבותי. אבל בי זה בער מאז שאני זוכרת את עצמי".

הריקוד החל אצלך מוקדם, כילדה?

"בילדותי, בקובנה, התמיכה בי בבית הייתה מאוד בסיסית. המשפחה הבינה שאני רוקדת. בבית הספר עד כיתה י"א, חוץ מאנגלית, מתמטיקה וספורט הייתי עם 'נכשל' בהכל. בשלב מסוים תפסתי את עצמי בידיים והבנתי שאני צריכה להשתפר בציונים או שלא אצליח להגשים את עצמי".

ומה זה אמר, להגשים?

"הייתי מתאמנת ארבע-חמש שעות מדי יום, הפסדתי מסיבות ואירועים בידיעה לקראת מה אני הולכת ומה המחיר. עשיתי את מה שאני אוהבת ולכן חלק מהדברים הללו היו פחות חשובים לי".

איך את מעבירה את הרצינות הזו לילדים בסטודיו שלך?

"אני מאוד קפדנית בעניין המשמעת, יחד עם זאת מדובר במקום חם ומשפחתי. אנחנו קודם כל דואגים להיות באותו קו עם ההורים, כי כשההורה רציני ומבין, זה יעזור גם לילדו הקטן להבין ולהיות רציני. המטרה היא שהמסגרת הזו לא תיתפס כמו 'חוג' אחר הצהריים, אלא כמסגרת משמעותית להתפתחות אישית ואמנותית. אני מאמינה שכל ילד צריך משהו כזה, בין אם זה ריקוד, נגינה או ציור - לכל ילד יש כשרון כלשהו וצריך לפתח אותו. זה יעזור בעתיד, בין אם באופן ישיר של עיסוק בתחום או באופן עקיף של ערכים ועקרונות של השקעה ועבודה על עצמך".

הדרך הזו לא מרתיעה את ההורים?

"זה אחד העקרונות שאני מעבירה להורים. לפעמים ילדים בני ארבע אומרים שהם יוותרו על מסיבה כדי להגיע להתאמן, בגיל הזה אני עוד לא מקפידה ולא מצפה שתהיה הקפדה, אבל כן בהמשך. אין לי כוונה לפגוע בחיי החברה או בחיים הפרטיים של מי שלומד בסטודיו, אלא לדעת לתכנן ולכבד את המסגרת הזו ובעיקר את מה שהם עושים פה. אין מצב שאני מגיעה ואין תלמידים בלי שנאמר לי דבר. הורים מודיעים לי על כל חולי או היעדרות, לא משום שאני רודפת אחריהם, אלא כי הם מקבלים ומבינים את הערכים הללו".

הרקדניות של לואיזה קריסי בתחרות. צילום: פרטי

קריסי מספרת שמאמנים בכירים מרחבי ישראל מגיעים לסטודיו, ואפילו מאמנים מחו"ל. "למשל גראג צ'ופקיס, הכוריאוגרף האישי של דאדי יאנקי (Daddy Yankee), הגיע לכאן, לאריאל, לאחר שראה ברשתות החברתיות והתרשם מהמשפחה שלנו".

למה זו משפחה, מבחינתך?

"כי לא מדובר רק בקשר שלי עם הילדים, אלא אפילו עם ההורים. הורים מתקשרים אליי בלילה ומדברים איתי על המשברים שיש להם עם הילדים שלהם. אני יודעת הכל על הבנות שלי בלהקה, אם הן לא מספרות הכל אז מישהי אחרת תדאג לכך שאני אשים לב, יש דאגה הדדית. תמיד שואלים אותי איך אני יודעת לזהות מצב רוח של ילדה שנכנסה לסטודיו, אם היה לה יום טוב או רע, איך אני מכירה מספיק. אני לא יודעת להסביר את זה, זה עניין של אהבה לדבר הזה ולעיסוק הזה".

משפחה מסביב לשעון

מעבר למשפחה שבסטודיו, קריסי מציינת את חשיבות המעורבות של משפחתה האישית במקום שבו היא נמצאת. "בעלי חלה במחלת כליות ועבר השתלה בעשור הקודם. לצערנו הוא נמצא בסיטואציה דומה היום וזה המצב המשפחתי שלנו. אבל כל זאת לא מונע ממנו לעמוד מאחוריי ולעזור, גם בתמיכה וקבלה וגם באופן מעשי. הוא מנהל את כל הפנים של הסטודיו שאינם מקצועיים – לוגיסטיקה, הפקה, פיננסים. גם לבתי הבכורה יש תפקיד משמעותי בסטודיו לאורך השנים. כיום היא בצבא אבל היא בוגרת של הסטודיו ועוזרת לי בלימוד ובהדרכה בו כבר כמה שנים. באחד האשפוזים של בעלי, שארך חודש ימים, היא הייתה בגיל 15 מדריכה יחידה בסטודיו".

לא חשבת לסגור, לקחת חופשה?

"לא יכולתי, זה לא נראה לי הגיוני. אפילו כשישבתי שבעה על אמי וביום שישי מאה ילדים היו צריכים לצאת לתחרות, בעלי עם בתי הגדולה לקחו את כולם לתחרות. בבקרים הייתי מארחת את מי שהגיע לניחום אבלים ובערבים ובלילות הייתי תופרת את התלבושות של הרקדניות שלי".

מה מקור העוצמה שלך, להמשיך בדרך?

"הדבר הכי גדול בחיי הוא שהפכתי את האהבה שלי למקצוע ולחיים שלי. אני מקווה ומאמינה שאעסוק בתחום עד יומי האחרון. כשרקדניות אומרות שהן רוקדות אצל לואיזה, זה מה שעושה לי טוב בחיים".