ההחלטה של תיאטרון תל אביב ותיאטרון חיפה להעלות בצוותא את המחזמר "צ'פלין", היא מפתיעה, שלא לומר מוזרה. בשל העובדה שמדובר במופע הכולל יותר מ-20 שחקנים, תזמורת חיה ותפאורה משוקעת, מדובר בהשקעה כספית אדירה שבה אין מקום לטעות - זו חייבת להיות הצגה שאנשים מכירים, אוהבים, ויסכימו לשלם סכום משמעותי כדי לצפות בה. לכן ברוב המקרים מעלים בארץ מחזות זמר מסוגת הקלאסיקה כמו למשל עלובי החיים, או פאנטום האופרה, ולהבדיל - מחזמר משירי אייל גולן או אריק אינשטיין.

המחזמר על צ'ארלי צ'פלין הוא משהו שונה לגמרי – קודם כל הקהל לא באמת זוכר אותו. הסרט "הנווד" הוצג לקולנוע ב-1914 ולמרבה הצער לא ניתן לצפות בו בערוצי הכבלים או הלוויין. לכן אם בין המנויים של התיאטרון היו כאלה שראו את הסרט כילדים, והם רוצים לראות את המחזמר על השחקן כעת, הם צריכים להיות בני יותר מ-105. ובכן, בהצגת הבכורה שנערכה השבוע בחיפה, היו הרבה בעלי רעמת שיער כסופה (וסגולה), אבל אף לא אחד ואחת מהם היה בן יותר מ-105.

המחזמר צ'פלין. צילום: יואב אתיאל

ההחלטה לבחור בצ'פלין כגיבור מחזה, היא לא פשוטה בעידן Me Too. המחזמר אמנם נכתב לפני 15 שנים על ידי המחזאי תומאס מהאן ומלחין השירים כריסטופר קרטיס, אבל ההחלטה להעלות אותו בישראל כעת, היא טרייה ולכן מחייבת הצדקה.

למי שלא יודעים, צ'פלין עצמו הצהיר שלאורך חייו הוא חלק מיטה עם כ-2,000 נשים, חלק מהן היו ילדות, כמו למשל מילדרד האריס שהיתה בת 16 כשהם התחתנו. בהמשך השניים התגרשו, רק כדי שצ'פלין יוכל לבלות עם ליטה גריי בת ה-15, שנכנסה להיריון, סירבה לבקשתו של צ'פלין לעבור הפלה ואיימה להכניס אותו לכלא אם הוא לא יינשא לה. וכן, כמובן שהם התחתנו ובהמשך נפרדו כדי שצ'פלין יוכל לעבור את חיקה של הקטינה הבאה.

בקיצור, לא מדובר בגיבור אלא בנבל והמחזמר לא לגמרי מסתיר את העובדות האלה, אבל הכל נעטף בהילה זוהרת של מחזמר עולץ, שמח ומשעשע.

מתוך המחזמר "צ'פלין". צילום: יואב אתיאל

מתוך המחזמר "צ'פלין". צילום: יואב אתיאל

למרות כל זאת, צ'פלין הוא מחזמר מוצלח ומהנה בזכות סדרת שחקנים מוכשרים. התפקיד הראשי של צ'ארלי צ'פלין ניתן לעופרי ביטרמן, שיש לו מנעד קולי מרשים ויכולת משחק מעולה. למרות שהוא לא מוכר לציבור הרחב (למעט תפקיד קטן ב"כיפת ברזל"), מדובר בשחקן תיאטרון צעיר ומרשים ששיחק עד כה במבחר הצגות.

ליד ביטרמן יש מספר שחקנים מוכרים ומעולים כמו דפנה דקל שמגלמת את אמו החולנית של צ'פלין, דבר שמעניק לצופים אפשרות להזדהות עם הגיבור שמצד אחד דואג לאמו, אך מצד שני מסרב לפגוש בה, בטענה שהוא רוצה לזכור אותה כמו בימי תהילתה.

ההצגה כוללת את הסצנה המרגשת שמאוזכרת באוטוביוגרפיה של צ'פלין, במסגרתה האם-השחקנית מאבדת את הקול בהופעה חיה, ואז הבן תופס את מקומה על הבמה וזוכה במחיאות כפיים וגם בכסף. המחזמר גם סוקר נקודות מחייו של צ'פלין כולל יחסיו המרוכבים עם האח-למחצה סידני (שמגלם ירון ברובינסקי), מפיק הקולנוע שמביא את צ'פלין מבריטניה לארה"ב (אבי גרייניק) והדה הופר הרכילאית ההוליוודית (מיקי קם או טלי אורן, תלוי באיזו יום הגעתם לצפות, אבל זה לא משנה כי בכל מקרה שתיהן מעולות).

מתוך המחזמר "צ'פלין". צילום: יואב אתיאל

הסיפור של הדה הופר הוא מדהים ואמיתי לחלוטין – מדובר ברכלנית-מקצועית ששמה לה למטרה לחשוף בפני תושבי ארה"ב אנשי תרבות ואמנות שחיבבו קומוניזם או לא הפגינו מספיק פטריוטיות. המאבק שלה בצ'פלין בניסיון לטעון שהוא קומוניסט, הצליח ובעזרת הממסד צ'פלין גורש מארה"ב. רק כדי להבין כמה ההחלטה היתה מופרכת - גם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, היו אמריקאים רבים (כולל יהודים בעמדות מפתח!) שסברו שארה"ב לא צריכה להתערב בעימות בין הנאצים ובין מדינות אירופה. לעומתם, צ'פלין התעקש להפיק ולשחק את "הדיקטטור הגדול" שבו היטלר הוצג כמטורף שצריך לעצור אותו. אבל למרות שהיה שחקן מופלא ואהוב, כל אלה לא עמדו לזכותו הוקע על ידי הממסד האמריקאי, גורש מארה"ב, ועבר לגור בשווייץ עד למותו. הסיפור הזה שנכלל בהצגה, מעצים את דמותו הטרגית של צ'פלין, ומאפשר לצופים להזדהות איתו וגם לצחוק מדי פעם, על הופר הרכילאית.

מתוך המחזמר "צ'פלין". צילום: יואב אתיאל

המחזמר שביים שוקי וגנר, אורך שעתיים וחצי ארוכות (כולל הפסקה) ומכיל שלל שירים נחמדים, אבל שום דבר שיתנגן לכם בראש בימים הבאים. למרות כל זאת, בשורה התחתונה "צ'פלין" הוא מחזמר שאוהבי הז'אנר יאהבו וייהנו ממנו.