רות רוזנר ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה

"אמא גידלה אותנו ואת הנכדים על המורשת של המשפחה", כך מספר השבוע בני רוזנר (35), בנה של רות רוזנר ז"ל, נינתו של שלמה יצחק שטמפפר, ראש העירייה הראשון של פתח־תקוה ובנו של יהושע שטמפפר, ממייסדי העיר. רוזנר, אשת חינוך במרבית חייה, שברה את ברכה לפני כשבועיים ואושפזה בעקבות פציעתה בבית החולים בילינסון. למרבה הצער, היא לקתה בזיהום במהלך שהותה במוסד הרפואי ונפטרה בשבוע שעבר בגיל 62.

קשר משפחתי

משפחת שטמפפר היא מהידועות והמיוחסות בעיר, ואילן היוחסין שלה מונה למעלה מ־200 איש. "אין אחד במדינה שאני אומר לו את השם ולא מזהה", מספר רוזנר. בתעודת הזהות שלו אמנם לא רשום "שטמפפר", אולם הוא יודע היטב את המשמעות של להיות בן המשפחה, שבין הבולטים שבהם (ר' מסגרת) היו: יהושע שטמפפר ממייסדי העיר, שמוזכר בשירו של יורם טהרלב, "הבלדה על יואל משה סלומון", בנו שלמה יצחק שהיה ראש העירייה הראשון של פתח־תקוה ונכדו בנימין, ממייסדי נתניה, שעל שמו קרוי רוזנר. בתו, אסתר דור, היא אמה של רות רוזנר.

"רובם המוחלט של בני המשפחה התגוררו בפתח־תקוה במשך כ־140 שנה", אומר רוזנר. "גם משפחתי ואני המשכנו לגור פה, לצד ההורים".

שלמה שטמפפר. ראש העירייה הראשון של פתח תקוה. צילום: ארכיון ראשונים פתח תקוה

מה המשמעות של להיות בן המשפחה?

"אתן לך דוגמא: יש לי חברה להפקת אירועי בר מצווה בכותל. כשהלקוחות שומעים את השם, הם ישר מזהים ומעריכים, כי הם שמעו על העשייה של המשפחה".

לדבריו, אמו היתה אישה אהובה על הבריות והיתה גאה בקשר של המשפחה לפתח־תקוה. "היא גידלה אותנו ואת הנכדים באהבה רבה", הוא מספר. "במקור היא היתה גננת ואשת חינוך במשך כל חייה. פתח־תקוה היתה מאוד חשובה לה וכך גם המורשת המשפחתית. זאת אחת הסיבות שהיא נשארה לגור בעיר".

היא סיפרה לכם על פתח־תקוה של פעם?

"כל הזמן היינו שומעים סיפורים על יהושע ושלמה. בית המשפחה המקורי היה ברחוב נורדאו. המורשת של המשפחה נכחה תמיד והיתה מאוד חשובה לדורות הקודמים וגם לנו ולילדים שלנו, ששומעים את הסיפורים ומעבירים אותם הלאה. יש לנו משפחה ענפה ובכל פעם עולים סיפורים חדשים. עשינו כינוס לפני מספר שנים של השטמפפרים ומילאנו את פארק יד לבנים".

ספר לנו קצת, על קצה המזלג.

"יש סיפור על דוד בן גוריון שהגיע לפתח־תקוה כחלוץ, נכנס לבית הכנסת הגדול של המושבה וראה את המתפללים יושבים ושומעים דרשה של דמות שנראתה לו כרב. עם סיומה הוא התעניין מי אותו רב שהציבור גומע את דבריו. המתפללים אמרו לו שזה לא רב, אלא ראש העירייה שלמה שטמפפר.

"סיפור נוסף הוא על בני המשפחה שעבדו בשדות מסביב לפתח־תקוה, אבל הפסיקו את המלאכה בשבת בשל היותם דתיים. הערבים באזור היו מנצלים את זה וחומסים את השדות. באחת השבתות נמאס ליהושע המייסד. הוא דפק על השולחן ואמר: 'יוצאים להגן על השדות', למרות שמדובר בשבת. הוא נתן היתר להגן על השדות, לעלות על הסוסים ולקחת נשק. ככה הם הבריחו את הפורעים הערבים".

תמונה משפחתית מתחילת המאה העשרים. צילום: ארכיון ראשונים פתח תקוה

"למען הציבור"

משפחת שטמפפר מונצחת ברחבי העיר במספר מוקדים. מלבד הרחוב המפורסם, שמחבר בין כיכר המייסדים בלב העיר לכיכר השוטר בשכונת כפר אברהם לקראת היציאה מהעיר, יש לוחות הנצחה על הפרדסים באם המושבות וליד בית המשפחה ברחוב נורדאו. בנוסף, הוקם גן שטמפפר בשכונת הדר גנים, בה מתגורר רוזנר. "זו סגירת מעגל מבחינתי", הוא אומר.

איך כבני משפחת שטמפפר אתם רואים את פתח־תקוה של ימינו?

"העיר חשובה לנו מאוד. אמא ראתה בהתקדמות של פתח־תקוה משהו חשוב והיתה גאה בפיתוח שלה. תמיד היינו קרובים להנהגה של העיר וגם המשפחה שמרה על קשר תמידי עם הגורמים החשובים".

רוזנר מספר עוד כי מרבית המשפחה מגיעה מהזרם הדתי-לאומי ומגלה קוריוז הקשור לתכנון העיר: "באזור חובבי ציון ומרכז העיר כל הרחובות מסתיימים בעיגול ולא בהצטלבות", הוא מציין. "הסיבה לכך היא שאותם מייסדי העיר היו כל כך דתיים, וביניהם יהושע, שהם לא רצו שבמבט מלמעלה יראו צלבים. זאת הייתה הכוונה המקורית שלהם".

בני רוזנר

יש משהו משותף לכל השטמפפרים של פעם?

"כולם התנהלו בהמון מסירות נפש. הכלל קדם לפרט, והכול למען הציבור. הם דגלו בכך שלא יהיה רכוש אישי, ממש סוציאליזם מוחלט. היה חשוב להם שוויון ודאגה לכולם. שלמה היה סוציאליסט אדוק עד כדי כך שהוא החליט לא להחזיק רכוש, אפילו דירה לא היתה לו. הוא רצה לשמש דוגמא אישית לדור המייסדים ולהראות להם שלא צריך להחזיק ברכוש. הם פשוט באו לבנות פה משהו חדש, להקים ולעשות משהו מכלום. התוצאה כיום היא עיר לתפארת והחזון שלהם נראה עד היום".

איך ממשיכים מכאן את המורשת?

"מספרים בכל אירוע משפחתי ובכל מפגש על המורשת. חשוב לנו שצאצאי המשפחה יידעו ויספרו את הזיכרון של האנשים החשובים שקדמו להם. אנחנו מעורבים יותר בהעברת המסרים מאשר בפעילויות הנצחה. אפשר לומר שאנחנו משפחה מגובשת מאוד".

יהושע שטמפפר. ממייסדי פתח תקוה ואביו של ראש העירייה הראשון שלמה. צילום: ארכיון ראשונים פתח תקוה

רוזנר נפטרה בליל שני שעבר ונטמנה בבית העלמין סגולה. ללוויה הגיעו מאות אנשים. מלבד ילדיה - בני, ישראלה ואורית, הגיעו בני המשפחה הקרובה והרחוקה, וסתם אנשים מהיישוב שבאו לחלוק כבוד אחרון לבת המשפחה המפורסמת. דווקא נציגים מהעירייה נעדרו.

"זה לא היה כזה חשוב לנו שלא הגיעו נציגים מהעירייה", אומר רוזנר. "הגיעו חבר'ה מהעבר. סבי היה בעמדה בכירה במשרד החינוך והיה מעורה בנעשה בעיר. הגיעו מספיק מוקירים ומכירים. חשוב לנו לומר שכל מי שהגיע וחלק כבוד אחרון לאמא ריגש אותנו".

צילום: באדיבות המשפחה

תולדות השטמפפרים

"שטמפפר בא, וגוטמן בא, וזרח ברנט, ויואל משה סלומון עם חרב באבנט". כל ילד יודע לשיר את "הבלדה על יואל משה סלומון", בביצוע של אריק איינשטיין. אבל מעבר לשיר, מעטים יודעים כמה חשוב היה תפקידו ההיסטורי של יהושע שטמפפר, צעיר יהודי הונגרי שעלה לארץ ב־1869.

הוא היה מראשוני היוזמים להקמת יישובים יהודים מבוססי חקלאות מחוץ לחומות ירושלים. בשנת 1878 הפך לאחד ממייסדי מושבה חדשה כזו, כשהוא בן 26 בלבד.

שטמפפר הוא זה שהעניק למושבה את שמה, שנלקח מפסוק בספר הושע: "ונתתי לה את כרמיה משם, ואת עמק עכור לפתח־תקוה". הוא שימש כאחד ממנהיגי המושבה פתח־תקוה עד יום מותו בגיל 56 ,ובין היתר ארגן את השמירה המאורגנת ואת חפירת הבאר הראשונה.

בנו, שלמה יצחק שטמפפר, היה לראש הוועד ולאחר מכן ראש העירייה הראשון של פתח־תקוה ב־1937 .מאוחר יותר כיהן גם כיו"ר המועצה הדתית והמשיך להוות דמות מובילה בעיר עד למותו ב־1961.

הוא היה ידוע בצניעותו המופלגת, וכבית שימש לו צריף עץ, אותו החזיק בדמי מפתח. בנו שלו, בנימין שטמפפר, היה ממייסדי העיר נתניה והמוכתר הראשון שלה - מה שמוכיח כנראה שהכל עובר במשפחה.