דימה עם ציור של צחי נוי. צילום: ריאן

הוא מצייר את הדמויות שכל ישראלי מכיר, אבל כשגדל בברית המועצות לשעבר, לא ידע בכלל ש"אסקימו לימון" הוא המותג הכי ישראלי שיש. "כשהייתי ילד נחשפתי לסדרת 'אסקימו' מבלי לדעת שמדובר בסרטים ישראליים. ראיתי אותם ברוסית, כשברקע הדיבוב היה בכלל מגרמנית. רק שנים אחר כך, ואחרי שעליתי ארצה, גיליתי למרבה ההפתעה שאלה סרטים ישראליים בכלל שדור שלם, הדור שלי, גדל עליהם".

תכירו - דימה מוגילבסקי, 41, מרמת ורבר בפתח־תקוה, מתכנת ביום וצייר בכל זמן פנוי אחר. בין שפע יצירותיו ניתן למצוא דיוקנאות יוצאי דופן של אישים מפורסמים ומעצבי תרבות בהם: אלברט איינשטיין, מהטמה גנדי, צ'ארלי צ'פלין וסטיב ג'ובס. גם דמותה של הזמרת המצליחה מריה קארי עברה תחת מכחולו. "לפני שנה וחצי היא היתה בארץ לצורך צילומים למוצרי ים המלח והבאתי לה את הציור במתנה", הוא מספר. "ביקשתי ממנה שאם היא אוהבת את הציור - שתצטלם איתו, וזה אכן קרה. היא לקחה אותו איתה".

צילום: ריאן

ה"חיידק" שדבק

בתערוכה חדשה בשם "נגלה ונסתר", שתיפתח במוצאי שבת בבית ציוני אמריקה, מציג מוגילבסקי שלוש יצירות חדשות של דמויות מאוד "ישראליות" מתוך סרטי הבורקס – חכם חנוכה, יודל'ה ופארוק.

מה הקשר שלך לסרטי בורקס?

"אלה הסרטים שעיצבו את התרבות הישראלית בה אנחנו חיים כיום. אם הייתי צריך לחשוב על מה זה ישראלי לטעמי – זה זה".

מוגילבסקי נולד בקייב. בילדותו למד ציור והרבה להסתובב במקום העבודה של אמו וסבתו, באחד התאטראות הגדולים והנחשבים בבירה האוקראינית. "בתור ילד זו היתה הסביבה הטבעית שלי", הוא משחזר, "אני זוכר שהייתי מתבונן מאחורי הקלעים בשחקנים ומתפעל מהיכולת שלהם לייצר דמות ועולם שלם רק באמצעות הבעות פנים. כנראה שמשהו מחיידק האמנות דבק גם בי כבר אז".

גם לאחר שעלה לארץ בשנת 92' המשיך בלימודי ציור לאורך שנותיו בתיכון. "לא הייתי טיפוס דברן, העברית שלי לא היתה טובה במיוחד ומצאתי את הדרך שלי בציור", הוא נזכר. "אחד הדברים שתמיד ריתקו אותי ושרציתי ללמוד היה ציור פורטרטים, אבל היה לי קשה להביע את מה שרציתי. בסופו של דבר היו הרבה ציורים שפשוט קרעתי, כי התאכזבתי מהתוצאה".

מוגילבסקי השקיע בלימודיו ואף זכה להציג יצירה שלו בגודל 15 מ"ר על אחד מקירות בית הספר. אלא שגיוסו לחיל ההנדסה הביא לתקופה ארוכה, שבה לא נגע במכחול. עם שחרורו למד תכנות ועבד כמתכנת בחברות הייטק. אבל החלום לייצר דיוקנאות המשיך לבעור בו. רק ב־2012, לאחר הפסקה של 16 שנים ובמקביל לעבודתו כמתכנת בכיר, החל שוב לתת ביטוי לכשרון האמנותי שלו.

איך זה קרה?

"יום אחד סיפרתי לבן שלי, שהיה אז בן חמש וחצי, שכאשר הייתי קטן אהבתי לצייר. הוא הסתכל עליי בעיניים נוצצות והציע לי שהוא יתקלח לבד וישכיב את עצמו לישון כדי שאצייר לו משהו. זו היתה הצעה מפתה מאוד. בפעם הבאה שציירתי זה היה דיוקן של הבת שלי. הציור יצא מאוד דומה לה, וזה מה שגרם לי להחליט להתמקצע בתחום הזה".

דימה עם דמותו של צ'רלי צ'פלין. צילום: ריאן

מכתמים לדמות

אחד הדברים הייחודיים במשפחת מוגילבסקי, המונה ארבע נפשות, הוא שהם מאמינים במימוש הפוטנציאל האישי בכל המישורים - לא כסיסמה אלא ממש כדרך חיים. ואכן, עם חשיפת הכישרון ובעידוד המשפחה, החל אב המשפחה לצייר עוד ועוד. בתחילה, באופן טבעי, הציורים היו חובבניים יותר, אך הצורך לבטא את היצירתיות שלו משך את מוגילבסקי לנסות שוב ושוב.

בסופו של דבר, חזר לשיעורי ציור אצל ד”ר אנטון בידרמן במכון לאומנות חזותית בפתח־תקוה. כעבור כשנה אינטנסיבית של לימודים, החל לצייר דיוקנאות של מפורסמים באמצעות טכניקה ייחודית שפיתח. "אני לא מנסה להתחרות במצלמה. יש מי שמגדיר את הסגנון שלי כפופ־ארט, אני קורא לזה ריאליזם ספונטני", הוא מסביר.

מה זה?

"כשאני רוצה לצייר דמות, אני קודם כל צובע בצבעים רנדומליים שמתחברים לי לאותו אדם, ורק לאחר מכן, כשכבר יש לי כתמים על הבד, אני מתחיל את הרישום ומוציא את הדמות מתוך הצבעים".

צילום: ריאן

מוגילבסקי לוכד בציוריו את מהירות התנועה והזרימה בתוך החדות של הצבעים ומאפשר לצופים לראות פנים אחרות של הדמות. הבחירה שלו דווקא באישים מפורסמים, מאפשרת ביטוי לצדדים אחרים של הדמות המפורסמת – ושלו עצמו. יצירותיו של מוגילבסקי מוצגות כיום בגלריות ומוזיאונים בארץ ובחו"ל, אך אחת מיוחדת הוא שומר קרוב אליו, ומציג אותה בכלל במקום עבודתו.

"זה דיוקן של אופיר רוט ז"ל", הוא מספר. "הוא נפל במבצע 'חומת מגן' והיה למילואימניק הראשון שנהרג במבצע".

ואתה היית שם.

"כן. היינו באזור המפגש שלנו בגזרת בית לחם, ישבנו שם כל הפלוגה במשך כמה שעות והכל היה בסדר. אופיר, שהיה חדש אצלנו בפלוגה, בדיוק חזר מאיזו משימה, כשצרור יריות נורה לכיוונינו. אחד הכדורים פגע לו ישר בלב. אני הייתי הכי קרוב אליו כשזה קרה, הסתכלתי לו בעיניים. במשך שנים היה לי קשה לספר להורים שלו בדיוק מה קרה.

"לפני שנה וחצי החלטתי לצייר אותו. היום, כשעוברות עליי תקופות קשות, אני מסתכל על הדיוקן שלו וזה מכניס אותי לפרופורציות".