לקרוא לשיפודייה הממוקמת בתחנה המרכזית בקרית גת "שיפודי המילניום" זה מעשה אמיץ, יומרני אבל גם טיפשי להחריד.

מי קורא ככה למקום שנמצא באחד המבנים הכי ישנים, הכי חסרי אסתטיקה, הכי מכוערים בתבל?

וזה לא שמסעדת "שיפודי המילניום" היא בדיוק השושנה בין החוחים של התחנה המרכזית בקרית גת. השיפודייה הזו היא בהחלט המשך ישיר לתחנה המרכזית (שפעם, בסקר של "ידיעות תקשורת", נבחרה לתחנה המרכזית הגרועה במדינה), רק עם מיזוג אוויר.

"שיפודי המילניום". שווארמה שהרגישה קצת כמו גומי שהפך לעיסה | צילום: אשר קשר

מעבר לזה, אפשר להזכיר גם שחגיגות המילניום, מרגשות ככל שהיו, חלפו עברו לפני כמעט שני עשורים, וחוץ מזה, אם השווארמה שלהם היא השווארמה של המילניום החדש אז אני ממש מתגעגע למילניום הקודם.

עוד שגיאה לאוסף

למנהיגה מבין שלוש הנשים ששירתו את הלקוחות ב"שיפודי המילניום" קראו סוניה, וכשהגעתי, היא ושתי העובדות שלה עמלו נמרצות על מנת להכין הזמנה ענקית ללקוח.

ייתכן שבשל כך המסעדה שלהם נראתה כאילו הבת הקטנה שלי ישבה שם בכל אחד מהשולחנות, הותירה אחריה הר של טינופת ולא פינתה את הכלים.

"חמוד שלי, אין משרתים בבית הזה", רציתי להגיד לבחור שעזב כמו הילדה שלי את השולחן שלו בלי לפנות את הלכלוך שלו, אבל התאפקתי, כי הזהירו אותי לא לדבר יותר עם אנשים שאני לא מכיר, משום שבמקרה הכי טוב מתסכלים עליי מוזר, ובמקרה הכי רע זה רע מאוד.

ועדיין מבין השולחנות המלוכלכים זה היה השולחן הכי פחות מלוכלך, אז העברתי את הלכלוך מהשולחן שלו לשולחן אחר ובגב היד העפתי לרצפה שאריות של חמוצים ושאר ירקות, והלכתי להזמין שווארמה בלאפה.

זו היתה שגיאה, כי בתנורים נאפו להם בגטים טריים ואני לא ראיתי את זה עד שהיה מאוחר מדי וכבר התיישבתי עם הלאפה־שווארמה־חומוס־צ'יפס־סלט שלי. אבל השגיאה האמיתית היתה לבחור במסעדה הזו, כנראה.

תקופת היובש

השווארמה של המילניום היתה מאכזבת. מאוד. הבשר שפיסותיו הוטלו ללאפה שלי היה יבש, קשה ולא טעים. לא יודע למה יבש. אולי בגלל שהשווארמה לא נחתכה ישר מהאסכלה אלא נלקחה מהיעה שהיה מונח על הפלנצ'ה למשך זמן רב מדי, שם יובשה עד שיצאה נשמתה.

ההשפעה של השווארמה היבשה הורגשה היטב בלאפה שעטפה אותה והרגישה קצת כמו גומי שהפך לעיסה.

כבעל תואר דוקטור של כבוד בלאפות עם שווארמה, שהענקתי לעצמי במו ידיי כפרס על מפעל חיים, אני יודע שכאשר השווארמה איכותית, עסיסית ושומנית במידה היא אמורה להגיע בקלות לכל קצוות הלאפה, ואילו כאן במקרה הזה היו כל כך הרבה חלקים מתים בלאפה שלי שנותרו לבנים ומיותמים, ללא זכר לשומן ואפילו לא לסלט ולחומוס ולחריף שהיה אמור להיות שם ולרפד כל פינה ממנה.

אפילו הצ'יפס היה מבאס. עם טעמי לוואי שהיו אמנם מגוונים אבל לא טעימים. החומוס והחריף נמרחו בקמצנות, הסלט הורגש והיה בסדר, אבל לא ניחם כלל. סלט זה לא אוכל מנחם. זה כבר נאמר.

הרגשה לא נעימה של מתח באוויר | צילום: אשר קשר

ברקע של כל זה סוניה דרבנה את שתי העוזרות שלה לעבוד קצת יותר מהר על ההזמנה. זה לא שהיא התבטלה, אבל היתה הרגשה לא נעימה של מתח באוויר שלא ממש עזרה לבלוע פיסות יבשות של לאפה בזמן שהבטתי מתוסכל בבגטים הנאפים ומקבלים צבע חום נאה בתנור שמולי.

בבר הסלטים אחד הלקוחות התייחס למלקחיים של החמוצים בגדר המלצה בלבד והוא משה גזרים באצבעותיו, הכניס אותם לפיו, לעס והמשיך לתור אחרי גזרים נוספים בערמת החמוצים שמולו. תיאבון זה לא הוסיף לי.

אינטיליגנציה רגשית

כשהסיוט הקולינרי הסתיים והלכתי לשלם (לא בלב שלם), סוניה הכינה שווארמה בלאפה ללקוח אחר. דווקא פיסות השווארמה הללו שנשרו ללאפה שלו נראו לי דשנות ועסיסיות לעומת הפיסות הקטנות והיבשות שאני קיבלתי.

בספרו "אינטליגנציה רגשית" מציין ד"ר דניאל ג'יי גולמן, פסיכולוג ועיתונאי יהודי-אמריקני, כי קנאה היא למעשה רגש משני, המורכב משלושה רגשות בסיסיים: כעס, פחד ועצב.

גולמן הסביר את זה בכך שאפשר לראות בקנאה התעוררות של פחד מיתרונו של הזולת יחד עם עצבות וכעס עצמי על כך שהמקנא איננו נהנה מן היתרון שיש לזולת. כשראיתי את הלאפה עם החתיכות השומניות הבנתי לגמרי למה הוא התכוון. 

מראה מקום:

"שיפודי המילניום", תחנה מרכזית קרית גת

שעות פעילות: א'-ה' מ־9:00 עד חצות, מוצ"ש עד חצות

טלפון: 08-6801515

פסקול: אוטובוסים

תג מחיר: שווארמה בלאפה - 39 שקל, בקבוק קולה - תשעה שקלים; סה"כ: 48 שקל.