סלחו לי אם אני מריר יתר על המידה כלפי הקבוצה הדרומית. כן, זו שהרוב מגלים כלפיה אמפתיה, אותה סינדרלה נובורישית וסרמילית שחתרה תחת והאפילה על האימפריה הצהבהבה עד חרדל וכחלחלה עד תעוקת נשימה של מיץ' פטל. בסופו של יום יש רק דבר אחד שאפשר ללמוד ממנה: "הכסף מדבר".         

"לא", תצעקו,  "זה לא ככה", תדגישו, "יש פה אסטרטגיה לטווח ארוך", תבהירו לי חד משמעית, וכשלא אשתכנע תקנחו ב-"אתה סתם קנאי וצר עין". יכול להיות.

אבל בשורה התחתונה זה הכל בולשיט. כמו גידמאק ובית"ר בשנות ה-2000 או רובי שפירא ז"ל והפועל חיפה בשנות ה-90, אם יש דבר אחד בלבד שאפשר ללמוד מהאלופה הוא העובדה שבשביל לקפוץ למועדון הגדולות באמת של הכדורגל הישראלי מהביבים של אמצע-סוף הטבלה - אז מדובר בדודה עשירה מאמריקה.      

לא ראיתי שהנוער שלכם מוביל את הליגה. אלונה ברקת ומגש הכסף | צילום: עוז מועלם

 אני עוד זוכר את הימים בשנות ה-90, כשהורידו את הגברת הדרומית כיתה, איך כולנו ריחמנו עליה. איך היהלום הדימונאי ברח ממנה אחרי הירידה, איך נראה שלא תהיה למועדון ישועה, איך כאבנו את כאב הפריפריה. והנה שני עשורים לאחר מכן קמה לה מהאפר האימפריה הבאר שבעית, אימפריה של דולרים, לא של שקלים. אימפריה על מגש הכסף, לא של מאבקים. 

אז תסלחו לי שוב עכשיו, כשהיא חותכת אותי עם הג'יפ פורשה שלה על מעבר החציה, מצויידת בטכנולוגיה דור אלו שיוצרה אצלנו במעבדה, אני לא עף מהישגיה של סקרלט או'חרטה. בשורה התחתונה, לא היה זה פרויקט הפרחת שממה נוסח בן גוריון, גם לא איזה ברק פרגוסון שברא יש מאין אימפריה. כולה הרבה מאוד כסף שהגיע משום מקום, בלי קלאסה, שחקן בית בולט או בנייה נכונה. אז באר שבע תצעד בקלילות על שביל החורבות הצהובות דרך עיר הברקת לעוד אליפות. אבל אנחנו יודעים את האמת, הכדורגל הישראלי חולה, והפתרון לא יבוא בקסם. יפה ככל שיהיה. עם או בלי טוטו.