תסמכו על קרלוס 

כשקרלוס אולראן היה מתקדם לאורך הקו עם הכדור בצהרי היום, יכולת לעצום את העיניים - לא שהשמש אפשרה לך באמת לפקוח אותם - ולחשוב שמאסטרו טנגו ארגנטינאי מפזז לו בפלאזה דה מאיו בבואנוס איירס ולא באורווה מאותגרת הדשא בפתח־תקוה.

קרלוס אולראן בקרב אווירי עם אלי דריקס ממכבי ת"א. צילום: יוסי רוט

אבל הוא היה שחקן שלנו, הזר השני בהיסטוריה של הפועל אחרי הליטאי ברנאוסקאס המסוקס, שהיה הזר הראשון לכדורגל אצלנו. קרלוס, שחקן אדיר, קלאסי, קר רוח ורב גוני. שחקן שאפשר לסמוך עליו, כמו מטוס במבנה; אתה פשוט יודע שהוא שם וסומך עליו בעיניים עצומות שיעשה מה שהוא צריך לעשות.

קרלוס נתן שתי עונות חלומיות, כשבראשונה (90/91) היה שותף לקבוצה הכי טובה שראינו אי פעם מאז עונות האליפויות, ובשנייה הביא לנו יחד עם חזן, בסון, מחפוד ושאר החבר'ה את הקופה דה־ישראל. 

(אבי דולמן)

ג'וקר כסוף שיער

אין סרטונים של מוראד מגמאדוב ביוטיוב. אין. ולא מדובר בשחקן ששיחק יחד עם גלזר וסטלמך, אלא מישהו שפרש רק בתחילת העשור. ואולי זה גם סוד העניין, כי לו האינטרנט היה חזק אז בשנות ה־90, הבלם כסוף השיער לא היה נשאר פה יותר מעונה, אלא מוצא עצמו בספרד או באירופה, כמאמר אחד הגדולים שלנו דאז.

מורד מגאמדוב בעוד ניטרול התקפה יעיל. צילום: טל שחר

בואו נשים את הקלפים על השולחן. ה־"זר" שנחת במכבי פתח־תקוה לפני יותר מ־20 שנה, לא היה נסיך תלתן וגם לא מלך לב אדום. הוא היה ג'וקר. השחקן האחרון שהיית מצפה שקבוצת אמצע תחתית תשלוף מולך.

בדייקנות של חבלן משטרתי הוא היה מנתק נתיבי מסירה של אימפריות כדורגל ישראליות, מנטרל "כוכבים" ומיירט אותם. ענק בליגה המפארת גמדים צברים. יחיד במינו.

(אריאל ימיני)

לה סקנדל או פסטיבל

רק אחד מתוך 12 המשחקים בהם כבש כרמלו מישיש 13 שערים לזכות הפועל פתח־תקוה הסתיים בתיקו. או סקנדל או פסטיבל. וזה מה שכל־כך אהבנו בקשר הצרפתי המתולתל שנחת עלינו מנאנסי (לא לפני שהספיק להבקיע במדי מארסיי ונבחרת צרפת) ב־1993. 

אנחנו נהנים להתרפק על נוסטלגיה, בעיקר כשהיא מאירה הווה שלא מציע כר נוח להתרפקות. מישיש שיחק בהפועל פתח־תקוה בשנים לא שונות מהותית מהשנים האחרונות. בעצם, היה שינוי מהותי אחד - גם אז היא קבוצה שלא בדיוק שלא ידעה מי היא, אבל היה לה כוכב שלא בטוח מה הוא. הוא היה הכל פרט למשעמם -  כשזה התחבר, קיבלנו בישולים על עיוור, פצצות לחיבורים בבעיטות יעף ושער ממחצית המגרש. במקום לחגוג אותו עם חבריו, הוא דחף בכעס את כל מי שניסה לחגוג איתו. כשזה לא התחבר? במשחק הראשון בארץ הוא הורחק. בשני, אגב, הוביל את הפועל לניצחון בדרבי.

כרמלו מישיש בעוד משחק שאיש לא יכול היה לנחש איך יגיע אליו. צילום: יוסי רוט

בני קוזושווילי סיפר ששחקנים אהבו לעצבן את מישיש ומישיש התעצבן. כמו בפעם ההיא ששמו לו תרנגולת בארונית והוא רץ למאמן גיא לוי וצעק "they put קוקוקירו בארון".

החולצה שלו תמיד הייתה מחוץ למכנס, גילוח היה המלצה ובאופן כללי הוא נראה כמו נווד שבמקרה עבר בפ"ת ונשאר בה שלוש שנים. כמו כוכב רוק שהגיע לעיירה מנומנמת וצבע בצבעים עזים את האפור והחום המדכדך שאפפו אותה.

לכן, תרשו לי לתקן - גם כשהיה סקנדל, מישיש תמיד היה פסטיבל.

(אורי קידר)

האיש שגירש את הפחד

הייתי בן 12 כשיוסי מזרחי הנחית בארץ את דראגן טאדיץ', ילד שאוהד את מכבי פתח־תקוה ולא מצפה ליותר מדי. באף אחת מארבע העונות ששיחק בקבוצה, היא לא באמת נדבקה או היוותה גורם בצמרת, אבל כשטאדיץ' חזר לקרואטיה, מכבי פתח־תקוה כבר הייתה הילד הכי חוצפן בשכונה. כזה שלא מתבייש לנצח בדרבי ויותר מפעם בעונה. ב־2000/1' טאדיץ' הבקיע בכל שלוש המפגשים עם היריבה העירונית ושניים מהם ניצחנו. אז היה זה מחזה נדיר. לא חלמנו שזה יהפוך לשגרה. באותה עונה גם ניצחנו את הניצחון הכי גדול בעת החדשה, בחצי גמר הגביע מול מכבי חיפה (2:3 אחרי פיגור 0:2).

יוסי מזרחי, האיש שהביא את האיש והחיוך לישראל. צילום: אורן אהרוני

היה לו טאץ' נדיר, קסם אישי, חיוך כובש וטכניקה נדירה, למרות שלפעמים נדמה היה שהוא רץ במהירות אפס קמ"ש. הוא לא היה שחקן שגרם לך ללקק את האצבעות בתאווה, אבל אם תגיד לאוהד מכבי פ"ת "טאדיץ'", הוא יחייך וייזכר ב"אורווה", בדרבי. ייזכר בעונה שבה הפסקנו לפחד.

(דותן מחלב)

טומיגאן קטלני

טומיסלב ארצג הוא החלוץ האיכותי ביותר שהיה להפועל פתח־תקוה בעידן המודרני ובלי תחרות. רק גילו המופלג (33, נכון לעונת 2003/4) נתן הסבר מניח את הדעת לאיך המועדון הצליח להביא כישרון בסדר גודל שכזה לישראל. עם המסה, משחק הראש, האלגנטיות הטכנית בכל פעולה והסיומת הקטלנית, 'טומיגאן' הפך בעונתו הבודדה בהפועל פתח־תקוה לאחד הכוכבים הבולטים בליגה כולה, ששיחקו בה זרים שהכדורגל הישראלי היום רק יכול לחלום להביא.

טומיסלב ארצג מקדים את אסף בן מוחא, במשחק בו הבקיע הקרואטי שלושער לרשת נתניה. צילום: יוסי רוט

חלק לא מבוטל מ־12 שעריו היו בצבע, אבל שניים מהם התקבעו כפצצות ענק בהיסטוריה הכחולה. הראשון נכבש בפנדל, בניצחון במחזור הרביעי (1:3) ששבר בצורת של 12 שנה ללא ניצחונות נגד מכבי חיפה. הגול שני, אף הוא נגד הירוקים היה טיל לחיבורים שהביא להפועל פתח־תקוה (ביחד עם שער של שלמי אדרי) את ניצחונה האחרון נגד האלופה דאז על אדמת חיפה. בסיום אותה עונה ארצג עזב, ולא הרבה אחרי עזבה איתו היכולת של הפועל לשחק תפקיד משמעותי בליגת העל.