כשבני משפחתו של דויד חביב ז"ל, המעסה המיתולוגי של מכבי פתח־תקווה שנפטר בתחילת החודש בגיל 87, הגיעו להלווייתו, הם גילו שהחלקה שרכשו עבורו נמצאת לגמרי במקרה בקצה הרחוק של בית הקברות סגולה.

"הלכנו, הלכנו, הלכנו, ובסוף איפה קוברים אותו? מתחת לשלט של 'GO מכבי GO', עם נוף למגרש האימונים של הקבוצה ברחוב בן דרור", מספרת בתו ורד זליכה (48) וממשיכה, "ואנחנו חשבנו כמה הוא היה שמח מהרגע הזה. כולם בוכים, ואתה מגיע לאיזה רגע ופתאום כולם צוחקים".

דויד חביב ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה

דמותו של חביב, שמעבר לעובדה שהיה המעסה של מכבי פתח־תקוה במשך יותר משלושה עשורים, היה אוהד מושבע של הקבוצה בפרט ועל כדורגל בכלל, כמו עולה מתוך סיפוריהם של בני משפחתו. "רק בשביל להבין כמה הוא היה משוגע על מכבי פתח־תקוה", מסביר נכדו שחף (18), "הוא היה הסנדק שלי. ולפני כמה שנים הוא אומר לי הכי בנונשלאנט, כאילו זה הכי לגיטימי, שהוא קבר את העורלה שלי מתחת לעץ בסמוך למגרש האימונים של מכבי. עד כדי כך הוא רצה שאהיה אוהד שלהם". באופן לא מפתיע, גם את כלבו האהוב צ'ומפי, קבר חביב באחת מפינות מגרש האימונים אליו התגנב בשעת לילה מאוחרת.

אבי חביב (52), בנו של דויד מוסיף: "כשהייתי בגיל שלושה ימים, מיד כשיצאתי מבית החולים הוא לקח אותי למגרש בשטמפפר, הרים אותי ורץ איתי. ככה הוא היה, אפילו הביתה אתה לא הולך - קודם כל למכבי". צחוק הגורל, והנכד שחף פנה דווקא לצד של אביו אמיר ודודיו אבנר ואבי "שנדי" זליכה, אוהדי הפועל פתח־תקוה מושבעים, והוא אפילו נמנה על חברי עמותת הכחולה. ובכל זאת, הוא אומר שהסב לא ראה בעיה בבחירה שלו: "הוא תמיד קיבל את זה באהבה. הוא אמר לי 'תנצחו כל עוד זה לא בדרבי'. כל פעם שירדנו ליגה הוא אמר 'אל תדאגו אתם תעלו'".

שור עקשן וביישן

חביב הגיע לתודעה הארצית בתחילת שנות ה-90, כאשר הצליח להציל את חייו של שחקנה הצעיר של מכבי אז, קובי אז'ובל. השחקן נחבט בקרקע לאחר שהציל כדור מקו השער, וחביב הצליח בתושייה רבה לפתוח את לסתותיו הנעולות כשאילתר עם מברשת וחילץ את לשונו בטרם אז'ובל נחנק. המקרה הזה, כמו גם דימויו של השור העקשן בעל ידי הזהב שמסרב להזדקן ומצליח בגיל 70 לרוץ מסביב למגרש כאילו היה בן 20, הפכו אותו לאגדה בקרב שחקני הקבוצה. אלה הפנימו שבכל מה שנוגע לרוח וכוח, הגיל פשוט לא תפס לגביו.

בני משפחתו יודעים לספר על יותר ממקרה אחד בו אנשים, שלעגו לגילו, מצאו עצמם בעמדת נחיתות פיזית מהר מאוד. בין אם זה קהל אוהדים בית"רי בימק"א שקרא לו זקן וסירב להזמנתו לרב קרב, הוא נגד כולם. או אותו שחקן צעיר וחצוף שהזמין אותו לתחרות נגיחות בלוקרים, שהסתיימה באופן לא מפתיע, בנצחון מצחו של המעסה ובהתעלפותו של השחקו הסורר. ככה זה כשגם בגיל 82, האיש שיותר מכל אהב לצעוד, מצא עצמו הולך באמצע יולי בין פתח־תקוה למושב עדנים, בואכה הוד השרון.

קיר התהילה בביתו של חביב. צילום: אריאל ימיני

שרון צופין, קפטן קבוצת מכבי פתח תקווה בעבר, אמר על חביב השבוע: "אני יכול לדבר עליו שעות. הוא היה אדם מדהים. אני הכרתי אותו כשהוא היה בן 60 וכמה ועד שהיה בן 75, ומוזר להגיד על אדם בגיל הזה שהוא ביישן. הוא היה ממש כמו ילד. זה היה מאוד יפה לראות את זה. אדם צנוע כזה שהיה טוב לכולם, תמיד עזר, תמיד היה אמפתי. היה לו לב זהב. כשהודיעו לי את לפני כמה שבועות. פשוט הלך לי היום. הוא היה יקר לי מאוד".

ואולי המפתח לדמותו האגדית של חביב טמון בכלל במילותיו שלו. "אינני יודע מה קפץ עלי", הוא תוהה בפתיחת ספרו האוטוביוגרפי "זכרונות של ג'ים בום בום" מ־2003 (ג'ים בום בום היא קריאת עידוד במשחקי גלאטאסריי). "מה יכול להניע אדם לקחת מחברת ריקה ועט ולרשום בה זכרונות מחייו?", הוא שואל.

התשובה מגיעה בדמות 56 עמודים קולחים וציוריים מנוקדים באינספור אנקדוטות היסטוריות, משעשות ופסיכולוגיות. מהרגע שאבי הטורקים כמאל אתאטורק הרים אותו כתינוק לכאורה כדי להתפעל מזיו פניו, אך דאג ללכסן מבטו דווקא לפניה היפהפיות של אימו.

נעוריו באיסטנבול הקוסמופוליטית כ"פרא היפרקטיבי" שהגיעו לשיאם הספורטיביים כשזכה בסגנות אליפות טורקיה בריצת 10 ק"מ ובמשחקי גלאטאסריי האהודה שלו או הפעם ההיא שהניו־יורק ג'נרלס פשטו את הרגל, הקוסמוס נוסדו במקומם והוא מצא את עצמו כמעסה של לא אחר מאשר האלוהים הברזילאי של הכדורגל, הלא הוא פלה. שבינינו בטח גם הוא תוהה עכשיו איפה נמצא אותו איש חביב.

"הוא היה מוותר על הכל אם היה צריך, אם היה משחק כדורגל", סיכמה רחל אלמנתו.