כבר 30 שנים שמגרש הכדורסל (ולעיתים גם מגרשים אחרים) משמשים כביתה השני של רויטל ערמון, כיום שחקנית עירוני ראש העין ומי שבעונה האחרונה אימנה שתי קבוצות בנים במחלקת הנוער של המועדון – קט-סל ב', שזכו באליפות מרשימה וקבוצת נערים ט' שסיימה במקום הרביעי בליגה הכי קשה בארץ. בשעות הבוקר היא מורה לחינוך גופני בבי"ס "אפק". מפעל ספורט של אישה אחת.

כמו רוב הסיפורים, גם החיבור של ערמון לספורט התחיל בבית. היא גדלה בבית דתי בשכונת כפר אברהם בפ"ת. אביה שמואל היה שופט כדורגל ואוהד נלהב של מכבי פ"ת בכדורגל. "הוא לקח אותי לאימונים ומשחקים של הקבוצה, ליווה אותי לכל מקום, עד שבסוף התאהבתי בכדורסל", שיחזרה ערמון. הדרך לבחירה בכדורסל עברה בכמה ענפים. טניס, למשל. "ענף נחמד וכיף לשחק טניס, אבל משחקים אותו לבד", הסבירה, "נדבקתי בכדורסל קודם כל כי זה משחק קבוצתי".

"יכולה לאמן בוגרים". רויטל ערמון. צילום: פרטי

כשהייתה בת 14, פנה שמואל נרסון (שאין חובב כדורסל אמיתי בפ"ת שלא מכיר את האיש שהוא אנציקלופדיה מהלכת לכל מה שקורה בענף עם הכדור הכתום) לחברתה של ערמון וביקש ממנה כי תאסוף כמה חברות שרוצות לשחק כדורסל, כדי להקים קבוצת ילדות לאליצור פ"ת. "הגעתי למגרש הישן של אליצור פ"ת ברחוב עוזיאל, נתבקשתי להביא את ספח תעודת הזהות של אימא ונסענו למשחק הראשון שלי מול בני יהודה", היא מספרת, "בלי אף אימון לפני כן. לא ממש ידעתי לקלוע, בעיקר ניסיתי לכדרר ולמסור לחברות שלי. בסוף ניצחנו ואולי בגלל זה התאהבתי במשחק", הוסיפה בחיוך, "מאז הכדור לא עזב את היד שלי".

ערמון ואלופי הקט-סל. צילום: עירוני ראש העין

בהמשך הפכה קבוצה למקצוענית יותר, עם המאמנת עדינה בן אהרון, שבהמשך שיחקה לצד ערמון. "מאמן הכדורסל המנוח, שמואל יעקובסון, שאימן את נבחרת הנערות, רואה אותי משחקת והציע שאצטרף לנבחרת, אבל עדינה אמרה שאשכח ממני, כי לא אגיע לאימונים בשבת", נזכרה ערמון והוסיפה כי עד סוף כיתה י"ב עוד שיחקה עם מכנס ארוך. "אמא שלי תמיד אומרת שלא האמינה שאוציא תעודת בגרות", אמרה ערמון, "בכל ערב, גם יום לפני הבגרות, הייתי מגיעה למגרש בי"ס "שמעוני" בשעה 18:00 ועד 23:00, כשכבו האורות, עבדתי והתאמנתי. לבד, בלי מאמן, רק אני על המגרש, משפרת את המשחק שלי. בסופו של דבר, אימא אמנם חששה מפציעות, אבל תמכה בי לאורך כל הדרך".

כשאליצור פ"ת התפרקה, עברה ערמון לאליצור בני ברק ואז להפועל פ"ת. "הפועל אפילו שילמו על כרטיס השחקנית שלי כדי לשחרר אותי מבני ברק", היא מספרת בגאווה. ב-1997 הייתה שותפה לעלייתה הראשונה של הקבוצה לליגת העל, אך העדיפה שלא לשחק עם הקבוצה בליגה הבכירה. חוקי איגוד הכדורסל מנעו ממנה לשחק בליגה נמוכה וכדי להמשיך לעסוק בספורט, פנתה לקבוצת הכדורגל של הפועל פ"ת, שבאותם ימים עשתה את צעדיה הראשונים. "היה כיף מאוד, זה היה שונה, אבל הרבה דברים לא התאימו לי כמורה וכאדם", סיפרה, "תלמידים שלי הגיעו לראות אותי משחקת ומתאמנת והיו הרבה קללות באימונים. זה לא התאים".

ערמון מתגוררת בראש העין עם בעלה קובי ושלושת ילדיהם, סער ששיחק בקבוצת הנוער של ראש העין ופרש לטובת קורס שופטים, ברק שמעדיף להתמקד במוזיקה וזהר הקטנה שכבר משחקת בקבוצת הקט-סל בנות. "שואלים את קובי איך מוכן להתמודד עם כך ששבעה ימים בשבוע אני מחוץ לבית, אבל הוא ידע את זה כשהתחתנו", אומרת ערמון, "אם לא היה תומך ומעודד היה לי מאוד קשה. הוא היה שף, כך שאני יודעת שתמיד יהיה אוכל טעים בבית".

ערמון חזרה לכדורסל, שיחקה שוב בקבוצת הבת של הפועל פ"ת בליגה הארצית ובהמשך שיחקה גם במתן. לפני שנתיים שבה לראש העין והיא סוגרת כבר 18 שנים במחלקה, עם כמה הפסקות בתווך.

לפני 22 שנים החלה לאמן כדורסל. בשנים האחרונות אימנה, בין השאר, באליצור שומרון, המשחקת בכפר תפוח. "קשה להקים שם קבוצת בנות, כי כולן לומדות באולפנות והיישובים קטנים", הסבירה, "ההורים לא מתאמצים להסיע את הבנות כפי שעושים בקלות עם הבנים". ובכל זאת, עם הרבה עבודה קשה, הצליחה להקים קבוצה מסודרת ובשנה האחרונה אף שיחקה מול הבנות אותן לימדה כדורסל. "כשילדות דתיות רוצות לשחק, הרבה מההורים אומרים קודם כל "לא". אבל הולכים לקראת הבנות ואם רוצים באמת, תמיד אפשר להסתדר ולמצוא פיתרונות".

ממש בימים אלה יצאה ערמון סוף סוף לחופש הגדול, אחרי שסיימה שנת לימודים ארוכה, עונה מוצלחת ומחנה קיץ. "את ההצלחה שלי אני חייבת לצוות המדהים שמוביל את האגודה בראשות אביחי חלא שמפרגן ותומך והמאמנים שעוזרים ומשתפים פעולה לטובת הצלחת כל קבוצות המחלקה", פרגנה ערמון, "אנחנו גדלים כל הזמן ואי אפשר יהיה לעצור את המחלקה שלנו".

רויטל ערמון חוגגת עם קבוצתה ועם הרשת הגזורה את האליפות. צילום: באדיבות עירוני ראש העין

"עשינו עונה מדהימה עם הקט-סל", סיכמה המאמנת, "לא ציפינו לזכות באליפות בתחילת העונה. הקבוצה הייתה במקום הלפני אחרון בעונה שעברה ושניים מהשחקנים החשובים שלה עלו לקבוצה בוגרת יותר. אחרי הסיבוב הראשון, כשניצחנו את כל המשחקים, הבנו שיש אפשרות שנעשה זאת".

גם אז, מספרת ערמון, הקפידה להשאיר את שחקניה עם הרגליים על הקרקע. "אמרתי להם שאנחנו ממשיכים להתאמן חזק כרגיל, שיש קבוצות קשות איתנו ובאמת הפסדנו בשני משחקים, אבל בסופו של דבר זכינו באליפות".

הייתה זו אליפות ראשונה בה זכתה כמאמנת וההתרגשות בהתאם. "הרגשה מצוינת", אמרה, "לקחת קבוצה שהתחילה מאפס, מקנה לה יסודות ומגיע לאליפות. זה "היי" מטורף".

בגילאים האלה הדרך חשובה לא פחות.

"כל הזמן טפטפתי להם שזו רק תחילת הדרך. זו נקודת ציון שתמיד יהיה כיף לחזור אליה. לשמחתי, בורכתי באסופת ילדים שיודעים שצריך לעבוד קשה ולראייה, עשרה מהם השתתפו במחנה הקיץ, כי הבינו שחשוב להמשיך ולהתקדם. בכלל, למרות שהיום נראה שילדים מרשים לעצמם הכל והם כל היום צמודים לטלפונים, הילדים שלנו אחרים. מגיעים חצי שעה לפני כל אימון, כשהיינו בברצלונה, בכל הפסקה, הייתי בטוחה שאראה אותם רצים לטלפונים, אבל הם רצו להמשיך להיות ביחד ולשחק. הרווחתי".

במקביל, כאמור, אימנה את קבוצת נערים ט' שסיימה במקום הרביעי במחוז הכי קשה בארץ וזכתה בטורניר בינ"ל בברצלונה ושיחקה בקבוצת הנשים של המועדון, שדורגה במקום הרביעי בליגה א'. "אנחנו מתאמנות רק אם ביום חמישי אין משחק, כך שזה הישג יפה מאוד", סיפרה ערמון, "כל הבנות פרט לאחת הן מראש העין בנות 30 פלוס ולרובן יש ילדים במחלקה. אנחנו באות רק מאהבת המשחק".

בעונה הבאה היא צפויה להמשיך לשחק ולהוביל את קבוצת הקט-סל שגדלה בשנה. "אני יודעת שבאים עם ציפיות ואעשה שיחה עם ההורים בה אסביר שלא יהיה פשוט לשחזר את ההישג", אמרה ערמון, "צריך להמשיך לעבוד קשה".

קבוצת הנערים מתפצלת לשתי קבוצות ועל כן תאמן ערמון את הקבוצה הצעירה יותר. "החלטתי לא להמשיך איתם כי היה לי קשה להיפרד ולראות אותם נפרדים", הסבירה.

לא שכיח לראות אישה שמאמנת קבוצות בנים. איך התגובות?

"בליגת הנערים הייתי המאמנת היחידה. היה קצת חשש אולי בהתחלה, הילדים לא הכירו אותי. בסוף השנה ההורים כתבו שכשמוניתי לתפקיד, הם לא ידעו איך לאכול את העניין, אבל אחרי 2-3 אימונים הם הבינו שהם בידיים טובות".

מודל לחיקוי?

"רלף קליין ז"ל לימד אותי בוינגייט והייתה לו אישיות מדהימה. כשחקנית – ג'ון סטוקטון, ששיחק ביוטה ג'אז. הוא היה שחקן שראה משחק וחיפש איך לעזור לחברים שלו ולעשות אותם טובים יותר. מלך האסיסטים בכל הזמנים, זה אומר הכל. סטף קרי? מייקל ג'ורדן? זה לא מושך אותי. לפני עשר שנים אמרו עליי שאני אגואיסטית וחיפשתי רק את הסל. כיום המאמן שלי, קובי (לא להתבלבל עם בן הזוג), אומר שהוא מחכה ליום שבו הבנות בקבוצה יבינו את המסירות שלי. זה הרבה יותר חשוב לי".

חולמת לאמן בוגרים?

"החלום הגדול שלי הוא שהילדים שלי יצליחו. בספורט ומחוצה לו. אני רוצה להצליח בכדורסל, גם בבוגרים.  אין סיבה שלא. זה לא יקרה ברגע, אנשים צריכים להאמין בזה. בינתיים, יהיו מאמנים בגילי שיגידו שאני צריכה לשאוף להתקדם, אבל אני אוהבת לאמן קט-סל. זה נפלא לראות אותם מתקדמים אם הבנות שהיום בקט-סל של ראש העין, יגיעו לבוגרות ותקום קבוצת נשים שתגיע לרמות הגבוהות זו תהיה גאווה גדולה עבורי לאמן אותן. לצערי, ברגע שמביאים זרות, זה דוחק את הישראליות. זה נכון גם בגברים וזה מה שצפוי לשחקני נבחרת העתודה שהצליחה כל כך לאחרונה".