סטפני צוקרמן לא תשכח את הרגע שעמדה בו על הפודיום בצ'נגדו שבסין. לפני פחות משבועיים זכתה הצעירה בת ה־19 מפתח־תקוה במדליית הארד באליפות העולם ב"ספורט הריקוד" בסגנון הלטיני (עד גיל 21) עם בן זוגה תומר זבניאצקי, והרעד עדיין מורגש בקולה.

"ממש בכיתי" היא מודה. "לעמוד על הפודיום מול כל הקהל והמשתתפים זאת התרגשות עצומה, גאווה גדולה לייצג את המדינה כשהדגל מונף לצד שאר הזוכים. בשנה שעברה סיימנו במקום הרביעי והיינו עם רגל על הפודיום, והשנה אנחנו פה. זאת הרגשה טובה".

סטפני צוקרמן עם בן זוגה תומר זבניאצקי. צילום: באדיבות התאחדות אילת

איך ההרגשה כשרוקדים בו־זמנית עם עוד זוגות רבים מכל העולם שרוצים מדליה לעיני קהל גדול?

"לחץ תמיד יש, אבל זה חשוב, זה לחץ מניע. ללא המנה המסוימת של לחץ התוצאות לא יהיו אופטימליות. חוץ מזה יש רצון להצליח וישנו הסיפוק בריקוד על הרחבה מול קהל גדול שצופה בנו. זה סיפוק שאני מרגישה גם בזמן הריקוד ולא רק בדיעבד. מחיאות הכפיים והצטלבות המבטים עם הקהל נותנים הרגשה טובה. לאחר כל שעות העבודה נעים לראות ולבצע את התוצר שבשבילו עבדנו קשה והגענו לפודיום".

מפזזת בין סין למוסקווה

כשהייתה סטפני בת שלוש היא התחילה לרקוד בלט. היא רקדה שנתיים והחליטה לעבור לריקודים סלוניים, ושם החלה לפרוח. איך נעשה המעבר מריקוד שהיה חוג ותחביב למשהו תחרותי? הרי הורים רבים שולחים את ילדיהם ללמוד ריקוד כמו שהורים אחרים שולחים את ילדיהם ללמוד כדורגל או לנגן בגיטרה. מעטים מהמשתתפים בחוגים האלה מפתחים קריירה מקצועית או עוברים לשלב התחרותי.

סטפני מסמנת שלושה מאפיינים לילדים שעברו מהחוג לשלב הבא: רצון ואמונה, עבודה קשה ותמיכה והכוונה מהסביבה. היא מכירה טובה על ששלושת המאפיינים האלה קיימים אצלה ובזכותם היא הגיעה עד הפודיום בסין.

מה סדר היום שלך?

"אני קמה בבוקר ואוכלת ארוחת בוקר. כרגע אני עדיין לא עובדת בגלל התחרויות התכופות, אך אתחיל בסוף החודש. בעיקרון מדובר בהרבה אימונים, בין שלוש לשש שעות ביום. יכול להיות אימון של שש שעות רצוף, ויכול להיות אימון בהפסקות, אבל מתאמנים בכל יום".

על מה מתאמנים בפועל?

"יש אימוני טכניקה, ויש אימוני פרקטיקה שבהם בעצם מיישמים את הטכניקה. יש אימונים עצמאיים לכל זוג, יש אימונים פרטיים עם המאמן האישי, ויש אימונים קבוצתיים שכל הזוגות בקבוצה רוקדים והמאמן מדריך את כולם. וישנן כמובן התחרויות. לפני פחות משבועיים היינו באליפות העולם, והנה אנחנו כבר באליפות בין־לאומית במוסקווה".

על ספורט הריקוד, שפועל במסגרת התאחדות אילת (התאחדות ישראלית לספורט תחרותי לא אולימפי), נסב ויכוח קבוע – האם מדובר בספורט ממש או באמנות? לסטפני התשובה ברורה: "מדובר בספורט לכל דבר. ריקוד מפתח קואורדינציה ויכולות מוטוריות מגיל צעיר. חוש השמיעה מתפתח מעצם העובדה שרוקדים במקצבים מסוימים, והגוף והשרירים מתפתחים מהמאמץ הרב המושקע במלאכה הפיזית. מדובר בספורט אמנותי. מאחורי כל תנועה שעושה רקדן ישנו המשקל האישי שלו, המחשבה והרגש שהוא מביא עמו".

וישנו האלמנט התחרותי. איך הוא בא לידי ביטוי?

"ודאי שהתחרותיות תורמת לאפיון הריקוד כספורט. יש תחרויות ארציות, בין־לאומיות ועולמיות, אליפויות אירופה ועולם. השתתפתי עם תומר, בן הזוג שלי לריקוד, באליפות העולם האחרונה ובזאת שנערכה בשנה שעברה. התמודדנו בשתי קטגוריות גיל והגענו למקום רביעי בשתי הקטגוריות. אנחנו זוג מינואר 2018, וחודש אחרי זה כבר הגענו לחצי גמר אליפות אירופה. אחרי שבועיים של שיתוף פעולה כזוג זכינו באליפות ישראל".

נשמע מטורף, איך מגיעים לתיאום כזה אחרי שבועיים?

"אני ותומר חברים טובים מאוד. הכרנו זה את זה עוד לפני שרקדנו כזוג. אנחנו מאותו מועדן ורקדנו עם בני זוג שונים. נוצרה סיטואציה שבת הזוג של תומר עזבה את תחום הריקוד, ואני נפרדתי מבן הזוג שלי. הייתי בהפסקה מהריקודים, במשך ארבעה חודשים לא רקדתי. לילה אחד התקשרו אליי המאמנים ואמרו לי, 'עוד שבועיים נערכת אליפות ישראל ואת תתמודדי בה עם תומר. תגיעי לאימון ביום חמישי'. הגעתי לאימון חולה אחרי ארבעה חודשים שלא רקדתי, ואני חושבת שאם תומר לא היה תומך בי כמו שתמך לא היינו מגיעים לאיפה שאנחנו היום.

"למדתי את הכוריאוגרפיה במהירות. הריקוד כבר היה מוכן, ותומר ידע אותו מצוין, רק הייתה חסרה לו בת זוג. התאמנו שבועיים, הגענו לתחרות ברצון רב, אך היו לנו מעט ציפיות בעקבות הקשיים האובייקטיביים, ובסופו של דבר זכינו. כל זה לא היה קורה בלי המאמנים שהיו צמודים אלינו 7/24 – תלבושות, אימונים ללא הפסקה, תמיכה מנטלית וחיזוקים".

סטפני ותומר. צילום: באדיבות התאחדות אילת

ערכים של כבוד

סטפני מספרת שכשהייתה בת שלוש היא הייתה ילדונת מלאה, וסבתה החליטה לרשום אותה לחוג בלט כדי שתשרוף קלוריות. "סבתא שלי הייתה צוחקת עליי שכשאני עולה על הבמה אני שוברת אותה. בבלט פחות הלך לי, ולכן עברתי לריקודים סלוניים", אומרת סטפני.

מה נותן לך הריקוד?

"קיבלתי ערכים רבים מהעיסוק בריקודים סלוניים. יש ערך למעמד של האדם שרוקד איתך, אתה נמצא ביחסים כל הזמן, בין בנים לבנות מגיל צעיר. זה מלמד ילדים שהמין השני הוא לא 'איכסה' וצריך לכבדו, הרבה לפני שזה קורה באופן טבעי. יש המון אינטליגנציה רגשית והשפעה פסיכולוגית טובה על ילדים שרוקדים".

מה הקשיים בתחום הזה?

העיסוק בתחום הזה דורש הרבה: השקעה כספית רבה, הרבה כוח רצון ובגרות – אין דבר כזה לוותר או לא לעמוד בכללים גם אם מרגישים שבורים פיזית או מנטלית. מבחינה כספית מדובר בתלבושות, בנעליים, בטיסות ובלינה שגם הם על חשבוננו רוב הזמן. את אליפויות אירופה ואליפויות העולם מממנת ההתאחדות הישראלית לספורט הריקוד, והתאחדות 'אילת' מעבירה לנו מלגה חודשית לפי התוצאות שלנו. חוץ מזה, התחום לא מקבל את ההכרה וההערכה שהוא צריך לקבל לדעתי".

מה לדעתך אפשר לעשות בנידון?

"אני חושבת שאנשים צריכים לפתוח יותר את הראש ולהתייחס לזה כאל ספורט ולא כבידור בלבד. צריך לקרוא לאנשים לבוא לתחרויות – יש המון תחרויות ארציות בישראל אחת לחודש־חודשיים".

החמים מול הקרים

בריקודים סלוניים יש שתי קטגוריות – ריקודים אירופיים (קלאסיים או סטנדרטיים) וריקודים לטיניים. בכל אחת מהקטגוריות יש חמישה סוגי ריקוד.

מה ההבדל בין ריקודים קלאסיים ללטיניים?

"קשה להסביר בלי להיכנס בעובי הקורה ולפרטים טכניים ומקצועיים, אבל באופן כללי מאוד, בריקודים לטיניים יש יותר חופש וביטוי לריקוד יחיד (כחלק מריקוד זוגי), וזה הופך את הקטגוריה הזאת למעט קלה יותר מהקלאסית, שבה הריקודים הם בהכרח יחד בכל זמן נתון. אפשר להגיד שריקודים לטיניים הם יותר 'חמים' ואירופיים הם יותר 'קרים' מבחינה אינטואיטיבית".

הרי גם בריקודים הלטיניים רוקדים כזוג, למה את מתכוונת ב"יותר חופש"?

"בריקודים הלטיניים יש תנועות ריקוד יותר עצמאיות, אבל בני הזוג ממשיכים להחזיק ידיים למשל, והקשר שלהם בריקוד תלוי בזה. הקשר הוא מהותי כמו בריקודים קלאסיים, אלא שיש קצת יותר חופש".

תאפייני לנו את ההבדלים בין הריקודים השונים באותה קטגוריה. 

"יש הבדלים במקצב, בתנועות. אסביר כמו שהמאמנת האישית שלנו מסבירה את זה: סמבה הוא הריקוד הראשוני, כשבני הזוג ראו זה את זה בקרנבל בברזיל והתחילו לרקוד. בסלסה הם מתחילים לפלרטט, ברומבה הם כבר מאוהבים, בפסדובלה הם רבים בזוגיות שלהם ובג'ייב כבר מדובר במשפחה שמחה. לכל ריקוד יש אופי משלו".

איך שופטים את הריקודים השונים? מה הקריטריונים לשיפוט כדי שלא תהיה השוואה של תפוזים ללימונים?

"יש כמה קריטריונים – ביצועים טכניים (היכולת לבצע את התנועה נכון), מוזיקליות, יכולת זוגית (partnership) וכוריאוגרפיה. לכל ריקוד יש ממש ספר ובו הטכניקה של הריקוד, ועל הטכניקה הזאת בונים את הכוריאוגרפיה שהיא הביטוי האינדיבידואלי והאמנותי, והשאלה היא מי יוכל לבצע את הטכניקה באופן הכי טוב והכי יצירתי. זה כמו בישול לפי מתכון – להצליח לבשל לפי המתכון זאת הטכניקה, אבל הייחודיות היא בתוספת האישית של כל אחד, וזאת הכוריאוגרפיה".

סטפני סיימה את לימודיה בכפר הירוק בהצלחה רבה, אף שנעדרה פעמים רבות בגלל התחרויות. בית הספר נהג בה בגמישות, והיא סיימה את לימודיה בממוצע 95 בתעודת הבגרות. מוסר ההשכל שלה – כל עוד יש רצון תהיה הצלחה.

מה בנוגע לעתיד? את מתכוונת להמשיך לעסוק בריקוד?

"אני רוצה לנהל מועדון כמו המורים שלי. אני רוצה להעביר את מה שאני יודעת – את הערכים האלה שדיברתי עליהם – הלאה. אני רוצה להעביר את הרגשות והתחושות שקיבלתי מהעיסוק הזה ומלמידת התחום הזה. אני מאמינה שבדרך כלל לא מקבלים דברים כאלה מלימודים בבית הספר".