לאה יופה רונאל. צילום: פרטי

לאה יופה רונאל (70) מפתח־תקוה כבר ניצחה פעם אחת את סרטן השד. כשהמחלה הקשה חזרה לקנן בגופה לפני מספר שנים, היא החלה לקבל "אייברנס", תרופה יקרת ערך המשפרת משמעותית את איכות החיים. כעת היא יוצאת למאבק למען הכנסתה לסל התרופות במטרה לתת תקווה לחולות במצבה.

"זו לא בושה להיות חולה", היא אומרת. "אני רוצה לצעוק את צעקתן של כל הנשים".

"גוש ענק"

ב־1997, יומיים לפני יום הולדתה ה־50, קיבלה רונאל את האבחנה, לפיה המקור לכאבים העזים אשר פקדו אותה הוא בסרטן השד. אז גם נודע לה כי המחלה שלה כבר נמצאת בשלב הרביעי. "תחילה הרופא ניסה לנפנף אותי, ואפילו לא שלח אותי לבדיקת ממוגרפיה", היא משחזרת. "קרובת משפחה שלי שהיא רופאה בעצמה הפנתה אותי לבדיקה, ואז התגלה גוש ענק".

רונאל נאבקה, קיבלה טיפולים כימותרפיים להקטנת הגידול ובהמשך עברה ניתוח כריתה. באותן שנים, חולות בסוג הסרטן שלה אף עברו השתלת מח עצם. "דבר מזעזע שאחר כך התברר כחסר תועלת", היא מספרת.

המחלה עברה לשלב הנסיגה, ו־18 שנה עברו עליה ברוגע. היא המשיכה לגדל את משפחתה, והפכה סבתא לשלוש נכדות. בדצמבר 2015 היא החלה לחוש ברע והתקשתה בהליכה ובנשימה. הבדיקות קבעו כי הסרטן חזר והפעם שלח גרורות לריאותיה. "לא הרגשתי כעס שדווקא אליי חזרה המחלה שוב", היא מספרת. "יש צורך לבכות, לחוות את הפחדים, אבל הפחד הוא לא מהמוות. המוות סופי ואין מה לעשות נגדו. הפחד האמיתי הוא מהדרך - הטיפולים, התלות שמתפתחת באחרים, ההידרדרות והדעיכה".

הרופאה המטפלת הציעה לה להיכנס למחקר של 'אייברנס', תרופה ביולוגית שיכולה לעזור משמעותית. עם זאת, רגע לפני קבלתה התברר כי היא אינה מתאימה למחקר ולכן נפסלה. בינתיים, התרופה אושרה לשימוש על ידי מינהל התרופות האמריקאי, אולם עלותה בישראל היא כ־30 אלף שקל בחודש. "אחרי שאושרה התרופה, הפסיקו לתת תרופות חמלה, תרופות שניתנות לחולים הרוצים להאריך את חייהם וטרם אושרו לשימוש", מסבירה לאה.

בסופו של דבר, היא קיבלה את התרופה, המיועדת בעיקר לחולות בסרטן שד גרורתי, דרך עמותת "ידידים לרפואה". "העמותה אוספת תרופות מחולים שנפטרו או מאנשים שכבר לא צריכים אותן וגם מחברת התרופות, ומחלקת למי שזקוק", היא מספרת. "אצטרך לעבור בקרוב בדיקות כדי לראות האם התרופה הצליחה להסיג את המחלה, אבל בינתיים תופעות הלוואי שלה קלות הרבה יותר מאלה של הטיפולים. זה בהחלט נותן תקווה שאוכל לגבור על המחלה".

"לתת מעצמי"

אייברנס עדיין לא כלולה בסל התרופות של משרד הבריאות, ובימים אלה נמצאת רונאל בעיצומו של קמפיין להכנסתה לפני התכנסותה הקרובה של הוועדה הקובעת. "לצערנו, סרטן השד הגרורתי נפוץ מאוד ופוגע בהרבה נשים באמצע חייהן", היא אומרת בכאב. "רובן לא יוכלו לעמוד בעלויות האלה. זה לא שאיכות החיים שלהן תיפגע, הן פשוט לא יוכלו להמשיך לחיות.

"טחנות הצדק טוחנות לאט, וכל הזמן נוספות עוד ועוד נשים הזקוקות לתרופה הזאת. יש הרבה מאוד חולים, ביניהם ילדים, שזקוקים לתקציב סל התרופות, אבל אפשר וצריך לעשות מאמץ לאשר את התרופה, אחרת לכולנו מצפה סוף מר. אנחנו לא רוצות שיעשו איתנו חסד, אלא שייתנו לנו את מה שמגיע לנו, אחרי שנים שבהן אנחנו משלמות מיסים".

למרות שרונאל נמצאת בעיצומו של ההתמודדות עם מחלתה, היא מלאת חיות וחוש הומור. "כשחולים בסרטן, לא יושבים כל היום ובוכים", היא מספרת. "בכיתי כשסיפרו לי שיש גרורה, וכשיש רגעים קשים. בשאר הזמן אני מנסה לקיים חיים רגילים ככל הניתן".

לפני שחזרה המחלה לגופה, היא התפרנסה מניהול משרד, וכיום היא מתנדבת בעמותת "אחת מתשע", המסייעת לחולות בסרטן השד. בעבר היא העבירה סדנאות דמיון מודרך לחולות ללא תשלום. "כיום קצת קשה לי לעסוק בדמיון מודרך, אבל בעבר עבדתי עם נשים שהחלימו מהסרטן והיו זקוקות לדחיפת אנרגיה ושקט נפשי", היא מספרת.

כיום היא מלווה שתי חולות בסרטן גרורתי, אחת מהן עולה חדשה מאוקראינה שהגיעה ארצה לפני שלוש שנים. "אני מדברת איתה, קובעת עבורה תורים והולכת איתה לרופאים כדי שתבין בדיוק את אשר נאמר לה", היא אומרת. "נולדתי בליטא ועליתי ארצה בגיל עשר, אבל עם השנים שכחתי את הרוסית. בזכות העמותה שפשפתי מחדש את הידע שלי".

אחרי שכבר ניצחת את הסרטן, למה בחרת לשוב ולעסוק במחלה? לא רצית רק לברוח ממנה?

"רציתי לתת משהו מעצמי. כשאתה מקבל את חייך בחזרה, כפי שקרה לי, אתה רוצה לתת חזרה ליקום. זה מה שהרגשתי שאני יכולה לתת. התנדבות זו מתנה ואני מאמינה שמקבלים חזרה לפחות את מה שנותנים. זו תמורה אדירה".