"דודי מסיקה, השם שלך הוא מותג", קראה לימור מסיקה על קברו הטרי של בעלה, "אלפי אנשים באו להיפרד ממך". כמה רגעים קודם לכן, בכוחות נפשיים שגם היא לא יודעת מהיכן שאבה, עמדה וספדה למי שהיה בן זוגה במשך 25 שנים ונפטר בפתאומיות מדום לב בערב שבת האחרון. "דמיינתי שזה לא דודי ששוכב שם", סיפרה לימור אחרי הלוויה, "רק כך יכולתי לדבר".

"כתבתי לך ביום ההולדת האחרון שלך, שגם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא כי אתה איתי והתכוונתי לבורא עולם, אבל גם לך", ספדה לימור בכאב. "25 שנים אני הולכת לצידך, מאחוריך ומקדימה. בנינו בית לתפארת, בשתי הידיים שלנו. חייכנו גם כשהיה קשה. אחרי 25 שנים אני לוקחת ממך את החיוך. 'תמיד תחייכי', אמרת לי, 'כי צריך ליהנות מכל רגע בחיים'. היית מלך העולם! מלך העולם. צנוע, חזק. תמיד חייכת. גם כשכאב לך. כולם באו לעשות לך כבוד ומגיע לך".

בימים שאחרי פטירתו הפתאומית של מסיקה בגיל 47, מתקשים בני המשפחה והחברים להיפרד ממי שהיה יו"ר מועדון הכדורגל הפועל אורנית, ובנסיבות מצמררות החליף בתפקיד את חברו הקרוב עידו אגוזי ז"ל, שנהרג רק לפני קצת יותר משנה בתאונת דרכים. מתוך רצון להנציח את זכרו, סיפרו הקרובים אליו ביותר את סיפורו של מסיקה, והדגישו: "הוא לא היה רוצה שיכתבו עליו משהו עצוב, אלא שיזכרו אותו כאיש שמח. כאיש הכי שמח, הכי אוהב. גם במותו היה רוצה שיספידו אותו כאיש שמח, אחרת הוא היה כועס".

ואכן - החיוך שלו, גדול ונסוך תמיד על פניו, מאז נולד בפרדס כץ ועד יומו האחרון. זה הזיכרון שכל מי שדיבר על מסיקה ייקח איתו. "דודי היה איש מלא שמחת חיים שאהב את החיים, גם ברגעים הקשים", סיפר עופר, אחיו הצעיר. בהספד שנשא בלוויה, אמר: "אני בטוח שאתה יושב עכשיו למעלה, מסתכל עלינו ומחייך חיוך גדול".

דאג לכולם

בערב שבת האחרון הגיע עופר עם ילדיו לארוחת שבת בבית משפחת מסיקה באורנית. גם האחות הצעירה במשפחה, מאיה, הגיעה עם משפחתה.

"היה חשוב לו שנהיה יחד בקידוש, כל המשפחה", סיפר עופר, "הכל היה בסדר. צחקנו ותכננו את הנסיעה לתאילנד. אחרי הארוחה ישבנו בסלון ואחר כך נסעתי הביתה. ב-23:30 לימור התקשרה בבכי וסיפרה שמשהו קרה לדודי".

"הוא התחיל להרגיש לא טוב, עלה לקומה העליונה, הספיק להיכנס לחדר שלנו והתמוטט ממש עליי", משחזרת לימור בקול רועד. "הוא נשכב עליי. ניסיתי להנשים אותו, להילחם על חייו. אלה רגעים שלא אוכל להשתחרר מהם לעולם".

האמבולנס, מספרים במשפחה, הגיע למקום במהירות, אבל לשווא. הלב הענק של מסיקה נדם לנצח. "נפל עלינו אסון, טרגדיה", אומרת לימור, "איבדתי את הנשמה שלי. את אהבת חיי".

מסיקה, מספרים כולם, היה איש בריא במיוחד. "אבל בשבוע האחרון הוא התלונן על לחצים בחזה, סיפר שיש לו דקירה במפתח הלב. לימור ביקשה שיילך להיבדק, אבל הוא תמיד דאג לכולם והזניח את עצמו", מספר עופר.

"כשהאח שלי בא עם אימא שלי להודיע שדודי נפטר, ידעתי שמשהו קרה, אבל דודי היה האחרון שיכולתי לקשר אותו עם מוות", סיפר אלון אפו, חברו הקרוב ביותר של מסיקה. "אני לא תופס שהוא כבר לא איתנו. כל הזמן אני שומע הודעות מוקלטות שהוא שלח לי. הוא היה קורא לי 'פופאי' ומוסיף 'אהוב ליבי'. תמיד בהמון חום ואהבה".

לפני תשע שנים, קיבל אפו את הבשורה הקשה כי חלה במחלת הסרטן. הידיעה הזאת חשפה צד נוסף באישיותו של חברו הקרוב.

"כלפי חוץ הוא נראה מחוספס, גברי וקשוח. בפנים הוא היה מרגרינה", נזכר אפו בחיוך כואב. "כשסיפרתי לו שחליתי בסרטן בפעם הראשונה, הבנאדם לא הפסיק לבכות במשך כמעט חצי שעה. אני הייתי זה שניחם אותו והבטחתי לו שיהיה בסדר. אחר כך חליתי פעמיים נוספות והוא עבר איתי את כל התקופה הקשה והמרה הזאת. פעם אחרי פעם.

"בפעם האחרונה הייתי אצל רב, שאמר שהוא רואה שהפעם המחלה תפגע בי קשות ויש סכנת מוות. דודי כעס, התקשר להרבה רבנים אליהם היה מקורב כדי שיספרו לי שהרב טעה ושאני אהיה בסדר".

מנהיג המשפחה

הלב שקרס פעם את פעימותיו הראשונות לפני 47 שנים, כשמסיקה נולד כבן הבכור להוריו. שלוש שנים אחריו נולד עופר ובחלוף שנתיים נוספות נולדה האחות מאיה. "דודי היה בן נאמן במיוחד", סיפר עופר.

כשהיה בן 23 נפטרה אמו, בדיוק בגיל בו נפטר בנה הבכור.

"שלושה חודשים לפני כן גילו לה את המחלה. דודי ואבא ידעו על כך, אבל חסכו זאת מאיתנו כדי לגונן עלינו. הוא היה רק בן 23, אבל לקח על עצמו המון". בחודש הבא תציין המשפחה שנה לפטירת האב.

"הייתה לנו שנה קשה מאוד, גם לדודי, אבל אחרי שאבי נפטר, הוא לקח על עצמו להנהיג את המשפחה", סיפר עופר. "לצד כל העיסוקים הרבים שלו, הוא תמיד מצא את הזמן לדרוש בשלומנו, לעזור אם צריך. דודי איחד את כולם סביבו, איש שסחף את האנשים אחריו. מלא קסם אישי. חשבנו שאנחנו מתחילים להקים את עצמנו מהאבל ואז נחתה מכה נוספת".

כשהיה בן שמונה עברה המשפחה מפרדס כץ לרחוב אחד העם בפתח־תקוה. מסיקה למד בבית הספר "הס", משם המשיך לחטיבת "בן צבי" ותיכון "עמל א'". "היו לנו הרבה שיחות עומק, היתה לו הרבה חוכמת חיים. אנחנו לא דומים חיצונית. תמיד אמרנו שדודי הוא היפה בינינו ואני החכם. סיימתי תואר שני והוא התגאה בי מאוד", סיפר עופר. "הוא כל הזמן היה מפרגן".

כבר מגיל צעיר מאוד הפך הכדורגל לעניין מרכזי בחייו. כנער, שיחק בהפועל מחנה יהודה ועל מגרש הכדורגל בשכונה הכיר את אפו, מי שהפך לחבר הקרוב ביותר וגם לספר האישי שלו. "דודי היה חלוץ מצטיין", מספר אפו. "אם מישהו היה דוחף אותו, הוא היה מגיע לגדולות, אבל הוא גם היה קצת עצלן ולא אהב להתאמן כנער. הייתי צריך רק להגביה כדור לאזור הרחבה, והוא כבר היה מגיע אליו ונוגח בעוצמה. הוא שהה באוויר כמו מייקל ג'ורדן. דודי היה אוהד שרוף של הפועל פתח־תקוה. היה לי הכבוד להניח את זר 'הכחולה', עמותת אוהדי הקבוצה, על קברו".

גם הפועל פתח־תקוה ועמותת האוהדים פרסמו הודעות אבל על פטירת מסיקה: "המומים וכואבים על לכתו בטרם עת של דודי מסיקה, אוהד הקבוצה ויו"ר מועדון הכדורגל הפועל אורנית. משפחת הפועל פתח-תקוה מחבקת את רעייתו, לימור, והילדים, ומשתתפת בצער המשפחה. דודי תרם רבות להפועל פתח-תקוה במשך השנים, ונמנה עם אוהדי הקבוצה המסורים והנאמנים".

בהודעת "הכחולה" נכתב: "אמש הלך לעולמו במפתיע דודי מסיקה, אוהד שרוף של הפועל פ״ת, עוד מהימים שישב בשער 1 באורווה. בשנה האחרונה שימש מסיקה כיו״ר הפועל אורנית, במקומו של עידו אגוזי ז״ל, שהיה אף הוא אוהד הקבוצה והלך לעולמו בנסיבות טראגיות. חברי עמותת הכחולה ואוהדי הקבוצה משתתפים בצערה הכבד של משפחת מסיקה והפועל אורנית".

לפני 25 שנה בערך הגיע מסיקה עם כמה חברים לפאב "הבקתה" ברמת-גן. מבלי שיידע, באותו ערב נערכה במקום מסיבת השחרור של צעירה בשם לימור. "פתאום ראיתי בחור חתיך, כריזמטי, עם חיוך כובש ונשמה ענקית", היא משחזרת.

"בשתי מילים הוא כבש אותי ומהר מאוד מצאנו עצמנו רוקדים על השולחנות. הוא היה ונשאר כמו מגנט. מאז, בכל שנה, האהבה רק הלכה והתעצמה. היינו זוג שמדבר המון, על הכל. בשנה האחרונה הוא סיפר לי איך הוא מצליח להטביע חותם בזכות הכדורגל. הוא היה בעל מדהים, נאמן ומסור".

לזוג נולדו שלושה ילדים: שני, שהשתחררה מצה"ל לפני כמה שבועות, עידן (17.5), קפטן קבוצת הנוער של הפועל אורנית  ואור בן השש. "היתה לו אחריות מדהימה למשפחה. הוא היה אבא מדהים, קשוב ומפרגן", מספרת לימור. "גידלנו שלושה ילדים מדהימים עם המון ערכים".

עופר: "היה בו שילוב מדהים של אדם מאוד ביתי ומשפחתי עם האהבה שלו לצאת ולבלות. קראנו לו בעבר 'ילד רחוב' ושרנו עליו 'שובב עם לב זהב'. כל אובדן של אב הוא אסון לילדים, במקרה הזה זה נכון שבעתיים. בלוויה הבטחתי שאעשה הכל כדי לעזור לילדים, להמשיך את הדרך שלו. הילדים שלו הם הילדים שלי עכשיו ואמשיך לאחד את המשפחה, עם כל הקושי והצער".

שני חברים

ב־2009 עברה משפחת מסיקה לאורנית. מהר מאוד הפכה לאחת הבולטות ביישוב כשדודי נעשה לדמות מוכרת ואהודה. "הוא רצה להחליף את הרעש של העיר במרפסת השקטה שיש לו בבית באורנית מול היער", מספר עופר.

עוד לפני שהגיע לאורנית הכיר מסיקה את עידו אגוזי ז"ל, מי שהקים וניהל את הפועל אורנית במשך שנים ארוכות. השניים היו חברים מזה 30 שנה. כשבנו עידן עבר לשחק בהפועל אורנית, הוא החל להיקשר למועדון. היחסים בין מסיקה לאגוזי הלכו והתהדקו. לפני קצת יותר משנה, באוקטובר 2015, כשנהרג אגוזי בתאונת דרכים, היה מסיקה, חברו הקרוב ביותר, ראשון המספידים בלוויה.

 "היו לעידו המון חברים, אבל הוא אמר לי שלמשפחה הוא מכניס רק מתי מעט", סיפר מסיקה אחרי מות חברו, "ולי הוא היה קורא 'אחי הקטן'".

גם עומר, בנו של אגוזי, נקשר למסיקה, בעיקר לאחר מות אביו. "לפני כמה שנים דודי הצטרף למועדון הכדורגל הפועל אורנית ואחרי שאבא שלי נהרג, נכנס דודי לתפקיד היו"ר עם רצון טוב, הרבה מרץ וכוונות להמשיך את המורשת של אבא. הוא עשה דברים מדהימים במועדון ובשבילי הוא היה חבר טוב ותומך. בכל פנייה שלי אליו הוא תמיד היה נכון לעזור ולתת מעצמו. אתגעגע אליו מאוד".

בשנה האחרונה הפכה הפועל אורנית לפרויקט חייו של מסיקה. "זה הצריך ממנו המון זמן והשקעה מנטאלית. שאלתי אותו "למה אתה צריך את זה?", מספר עומר, "אבל זה פשוט זרם בדמו. מבחינתו, החינוך היה מעל לכל. לפני הכדורגל. למשל, כשאחד האבות סיפר לו שהילד שלו שתה יותר מדי באיזו מסיבה, דודי לקח אותו לסדרת חינוך. הוא היה כמו מורה דרך".

מועדון הכדורגל הצנוע באורנית ספג, כאמור, בתוך קצת יותר משנה שתי מכות אנושות, כשאיבד את שתי הדמויות המשמעותיות ביותר שלו. "אחרי שעידו נהרג, לקח לנו זמן להרים את עצמנו", סיפר השבוע דוגו סומך, אחד מחברי ההנהלה. "דודי לקח יוזמה ואת הכל עליו. הוא דאג למועדון מכל הכיוונים והרים את המועדון. הוא בנה את המגרש על שמו של עידו, הנציח את שמו והעלה את הפועל אורנית לשיאים חדשים. יש לנו היום 180 ילדים בבית הספר, כמות עצומה לאזור כמו שלנו. את השעות האחרונות לחייו עוד העביר במועדון.

"עבדתי לצידו בצורה הדוקה ויומיומית. הוא לא היה יו"ר שיושב במשרד ומחלק הוראות, אלא איש שטח. אם צריך לצבוע – הוא היה לוקח מברשת ודלי של צבע ומתחיל לעבוד. הוא הכיר את כל השחקנים במועדון, מהבוגרים ועד הילדים, בשמותיהם ולפי המספרים והגיע לכמעט כל המשחקים, בבית ובחוץ. הבוגרים פחות עניינו אותו, הוא היה פה בשביל הילדים. הוא ידע לדרבן את השחקנים והיה חשוב לו שהילדים יתקדמו. זו היתה גאווה גדולה בשבילו כשילדים מהמועדון הלכו לשחק במועדונים גדולים יותר".

לדברי סומך, בשנה האחרונה זכה המועדון בכמה פרסים חשובים. "הוא דאג להרמוניה באזור. הגיעו אלינו כמה שחקנים מכפר קאסם ביוזמתו והיחסים היו מאוד טובים. בזכות זאת קיבלנו בשנה שעברה פרס על מלחמה באלימות ובגזענות, ודודי עלה במחצית גמר הגביע לקבל את הפרס והיה גאה ושמח על כך מאוד. הוא שלח את המועדון לתחרות מגן הכבוד של נשיא המדינה והיה מאושר כשהתקבלנו. הוא דאג שניישם את המדיניות הזאת במועדון. בחודש מרץ אנחנו מגיעים לנשיא המדינה כדי לקבל את הפרס. דודי כבר לא יהיה איתנו".

מה יהיה על מפעל חייהם של אגוזי ומסיקה?

"אני מבטיח שנעשה הכל כדי שהדבר הגדול לא ייפול. זו תהיה ההנצחה הכי טובה לשניהם", אומר סומך. "אנחנו עדיין מנסים לעכל את המכה הנוספת שנחתה עלינו. זה לא פשוט. אנחנו חמישה חברי הנהלה ואני מעריך שנסיים אותה יחד, מבלי לעשות זעזועים גדולים. לקראת סוף העונה נתארגן על אדם אחד שיוביל וייצג את המועדון, אבל לנעליים הגדולות האלה יהיה קשה מאוד להיכנס. נדע להנציח את דודי, כמו שהוא ידע להנציח את עידו".

מלבד הפגיעה הקשה במועדון, מספר סומך על אובדן אישי כבד מאוד. "דודי הפך לחבר הכי טוב שלי. זה כואב מאוד. עידו ודודי היו האחים שלי ואיבדתי את שניהם בתוך שנה. בלוויה של דודי הצלחתי לקרוא לא יותר מכמה מילות הספד, ובעיקר הבטחתי שנמשיך את הדרך שלהם. בזמן הקצר שהספיק להיות פה, הוא הפך לאבא של המועדון והמועדון הפך יתום".

עזר לכולם

את הערב הלפני אחרון בחייו של דודי, הוא העביר יחד עם רעייתו בחתונתו של דודו שרון, יו"ר קבוצת הכדורגל בית"ר פתח־תקוה. "הרגשתי שהגענו למשהו מיוחד. כמו מלך ומלכה נכנסנו למקום ובכל רגע עצר אותנו מישהו אחר. אולי 40 דקות לקח לנו מהכניסה לשולחן שלנו. הוא הרגיש שהצליח להטביע חותם באמצעות הכדורגל. פתאום הרגשתי שבעלי מפורסם והייתי גאה בו ובקשרים שרקם. הוא היה מאושר והקרין את האור לאורך כל הערב. הוא פגש פתאום הרבה אנשים שלא ראה זמן רב, כאילו כדי להיפרד מהם", מספרת לימור.

מעטים ידעו על התרומות הרבות שנתן מסיקה בסתר. "הוא היה איש של חסד", סיפר אחיו עופר. "כדורגלן באחת הקבוצות שלו נקלע לקשיים. בכל כמה זמן, הוא עזר לו מבלי שאיש יידע. כשאחת העובדות בחנות שלו עברה דירה, הוא עזב את הכל והלך לעזור לה להעביר את הדירה בשתי ידיו".

לימור מספרת על רצונו לעזור למשפחות חד הוריות ואלון מספר על משפחות מבני ברק, שבכל יום שישי היו מקבלות ממנו לחמים ואוכל לשבת. "היתה לו היכולת להתחבר לכולם, מהאנשים הכי חזקים ועד למנקה ברחוב, להבין את צריכיהם ולעזור כמה שרק אפשר", מספרת אשתו. את פרנסתו מצא מסיקה בחנות מוצרי הטקסטיל שהקים לפני כעשרים שנה. "קראנו למקום 'עידן הטקסטיל' על שם הבן האמצעי שלנו", אומרת לימור.

"לפני שאמו נפטרה, היא ביקשה ממנו לעזוב את עבודתו כקבלן שיפוצים וללכת לעבוד עם סבא שלו בחנות הטקסטיל. אחרי שהסבא נפטר, דודי הקים את החנות ברמת גן. הוא היה פריק של שליטה, רצה שהכל יתנהל בצורה מסודרת ותמיד הסתכל קדימה. בתקופה האחרונה, פניתי לעסוק בתחום האימון האישי. הוא כל כך תמך בי והאמין, והכל נגדע ברגע אחד".

"מעולם לא ביקשת זהב ויהלומים, רק שקט ושלווה", סיימה לימור את הפרידה האחרונה שלה מבעלה, רגע לפני שהובא למנוחות: "דודי שלי, עכשיו אתה מקבל שלוות עולמים. אני גאה בך".