איתמר פנחס. צילום: ריאן

הבית הפרטי בלב השכונה בראש העין הוותיקה לא מסגיר דבר. החצר רחבת ידיים, הכניסה מטופחת, אבל זר לא יוכל לשער כי בבית הזה מסתתר אוצר. כן, כן. אוצר. לא מדובר בכסף, תכשיטי זהב וגם לא יהלומים. מדובר באוצר מסוג אחר – אוצר של תרבות שלמה.

במרתף צר המידות שבביתו, אוסף איתמר פנחס תיעוד יקר מפז של רבים מאוצרותיה החשובים ביותר של יהדות תימן בישראל – תרבות הזמר הנדירה שלה.

הקירות מלאים בעטיפות דיסקים, שרבים מהם הוא עצמו המיר מתקליטים ישנים. בארונות מסתתרים אותם פלסטיקים שחורים, עליהם שמורה המורשת החשובה הזאת, ובשנים האחרונות הוא החל להעלות מדי יום, בכל שעה פנויה, עוד ועוד שירים ל"יוטיוב", למען הדורות הבאים. ממאות התקליטים ואלפי השירים הנמצאים בביתו (והחיפוש נמשך), כבר עלו לרשת כ-900 שירים, שכולם מתורגמים לעברית, כולל ההיגוי הנכון בערבית של יהודי תימן, על שלל דקויותיה.

"אני מאמין שאדם שיש בידו את היכולת, צריך לשמר משהו למען אחרים, ולא רק למען עצמו", הוא מסביר, "שיידע שהמסורת והמורשת שלו תעבור הלאה לדורות הבאים".

סיבה למסיבה
פנחס נולד ב-1951 בראש העין להורים, שהגיעו ארצה מכפר במרכז תימן ב-1949. "מהכפר הקטנטן שממנו הם הגיעו, יצאו שלושה מהזמרים הכי גדולים של הזמר התימני, כמו גם הסבא של האחיות עטרי", מתגאה פנחס. "כל זה מכפר שבו היו בסך הכל שלושה בתי כנסת".

הוריו לא היו מוזיקאים, אבל בראש העין של ילדותו, זה לא באמת משנה אם קראו לך "זמר". בכל מקרה שרת. "ליהודי תימן תמיד היתה סיבה למסיבה", הוא מסביר בחיוך. "כשזמר הגיע לאירוע, הוא היה רק המוביל. איתו היה ציבור שלם ששר. בבית הכנסת לא היה חזן בשכר. בכל שבוע שר אדם אחר, שיודע את כל התפילות בעל פה. לכולם היה ניסיון ואף אחד לא חשש להופיע בציבור. לכן גם אם לא היו לי בבית תקליטים של הזמר התימני, הכרתי אותו מצוין".

את לחמו הוא מרוויח בעבודתו כמנהל שדה התעופה בהרצליה. הוא מודה שמעולם לא היה זמר דגול. על הבמה הוא עלה כתלמיד למשחק באוניברסיטת בר אילן. במקביל, הוא עבד כעיתונאי מקומי בראש העין, כולל בעיתון שאותו אתם קוראים.

בשנות ה־80 הוא היה חלק מהמהפכה בעיר, ששמה קץ לשלטון הגווארדיה הוותיקה. "לא רצינו שראש העין תמשיך להיות יישוב חד-עדתי", הוא משחזר. "כשאתה באינטגרציה עם אחרים, אתם לומדים אחד מהשני ואפשר ליצור משהו חדש, אחרת נוצר גטו לכל עדה". למרות זאת, בראשית שנות ה־90 הוא החל לעשות את הדרך ההפוכה, של חזרה לשורשיו, למורשת של העדה בה נולד וגדל.

"פנו אליי מרשת א' וביקשו שאגיש תוכנית על יהודי תימן", הוא נזכר. "נדהמתי לגלות שאני לא מוצא תקליטים של יהודי תימן. התחלתי לחפש באגודות שונות ובחנויות. כלום. אף גוף ציבורי שמקבל תקציב מהמדינה לא עוסק בשימור. שימרו ספרים בלי הפסקה, אבל בתקליטים ראו משהו שולי. זה הכעיס אותי מאוד. זו חלק מהמורשת התרבותית שלנו והבנתי שהיא תלך לאיבוד".

לתוכנית הוא הגיע עם כמה שירים שאיתר, אבל בשלוש השנים הבאות הוא יצא למבצע איסוף ונשאב לנושא כמעט בעל כורחו. "עברתי בין המוני אנשים, שתחילה היססו אם לתת לי את התקליטים, כי עוד היו להם פטיפונים. אז הגעתי עם טייפ ומקליט", הוא מספר.

"לא היה אז אינטרנט, אבל צריך לזכור שביישובים תימניים כולם מכירים את כולם. ידעו לספר לי 'לפלוני יש תקליטים, לך אליו'".
"באחד הסיורים האלה הגעתי לראשל"צ, לאדם שלא הכרתי קודם. ראיתי על קיר ביתו תמונה של אמו. אמרתי לו שהיא דומה שתי טיפות מים לסבתא שלי. עשינו קצת הצלבות והסתבר שסבתי ואמו אחיות. הם עלו הרבה לפני ההורים שלי. הקשר ניתק ולא ידענו האחד על קיומו של השני".

איתמר פנחס. צילום: ריאן

יהודים לא הקליטו
לאט לאט החלו להצטבר בביתו של פנחס עוד ועוד הקלטות. "כשהשמועה על העבודה שלי התפשטה, אנשים החלו לנדב חומרים בעצמם", הוא מספר. "במשך שעות ארוכות ישבתי והעברתי חומרים למחשב.

הצלחתי להציל הרבה מאוד שירים שאחרת היו הולכים לאיבוד, של זמרים גדולים כמו שלמה דחיאני, שנולד בכפר של הוריי, שלמה מוגעה ועוד רבים. חלק קניתי, אחרים קיבלתי. יצרתי אוסף עצום. אני עובד עם תוכנה שמנקה רעשי רקע, ועד היום העליתי 900 שירים ביוטיוב. כל שיר אני מתרגם, מנקד ומעלה עם כתוביות בעברית, ערבית ואת התעתיק הערבי בעברית. כל שיר לוקח כחמש שעות עבודה. כשאצא לפנסיה, יהיה לי זמן לעשות יותר".

אגב, למרכז שהקים בביתו קרא על שמו של עובדיה בן שלום ז"ל, שייסד את האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת תימן.

האזינו לאחד משיריו של שלמה דחיאני, אותו העלה פנחס ל"יוטיוב":


התקליטים הוותיקים ביותר שמצא היו של חלוצי הזמר התימני בישראל, אי שם בראשית שנות ה־50.

"בתימן הקליטו רק בעיר עדן, שהיתה תחת שלטון בריטי ועל כן מודרנית יותר", הוא מספר. "אפשר למצוא תקליטים מראשית שנות ה-40. האימאם ששלט בתימן עד 1948 אסר על נגינה, על יהודים וערבים כאחד. כיום יש פלגים בדעאש, שגם פועלים בצורה הזאת. יש איזו אגדה שאומרת שבגלל חורבן בית המקדש, 'תלינו כינורותינו'. זה לא נכון. בעדן אפשר היה לשיר ולנגן, אבל התקליטים היו מאוד יקרים, והיה צריך לשמוע אותם בהיחבא. יהודים שרו, אבל לא הקליטו. כשהם הגיעו ארצה, החלוצים שבהם גם הקליטו".


למה החליטו להקליט אחרי שנים בהן עברה השירה בעל פה?
"כפי שחכמינו הבינו שהתורה שבעל פה צריכה לעלות על הכתב, כך גם בזמר. אנשים הבינו שלא לעולם חוסן, השירים האלה לא יישארו בזיכרון הצעירים. כך נוצר הדיוואן, ספר השירים של יהדות תימן. אנשים כתבו בסידורים שלהם את השירים האהובים עליהם. בשלב מסוים, קיבצו את כל השירים לקובץ אחד. כשהיהודים מתימן עלו לארץ, לקחו מהם את הספרים והתכשיטים תוך הבטחה שהם יקבלו אותם כשיגיעו לארץ. המסכנים האלה האמינו, ועד היום הם לא קיבלו את הספרים. סיפרו להם על שריפה, אבל יש לא מעט ספרי קודש של יהודי תימן, ספרים נדירים ביותר בני מאות שנים, שנכתבו בכתב יד, הפזורים היום בספריות בכל רחבי הארץ. בארץ אספו את כל השירים האלה, העתיקו והדפיסו אותם, והוציאו דיוואנים. אפשר לראות הבדלים ביניהם. כל אחד כתב את מה שהוא מכיר ומצא".

כדי לא לטעות בתרגום, פנחס לוקח שיעורי ערבית שבועיים. "כבר בתיכון, כשכולם הלכו ללמוד צרפתית, אני למדתי ערבית", מתגאה פנחס. "הכרתי את הדיוואן מגיל צעיר וסיקרן אותי להכיר אותו ואת התרגום לערבית של התורה. רציתי להעמיק בידע. כשהבנתי שאני רוצה לתעד את השירה, התחלתי ללכת למורה פרטי. עד היום, כבר 16 שנה, שעתיים בשבוע, אני לומד ערבית ספרותית. הערבית התימנית די דומה. היא השפה הכי קרובה לערבית הספרותית".

העבודה הקשה לא נעשתה לחינם: יותר משלושה מיליון צפיות ביוטיוב צברו השירים שהעלה. "צריך לזכור שרבים מאלה שמתעניינים בחומרים האלה, הם אנשים מבוגרים שקשה להם לגלוש", הוא מספר. "הם צריכים את הילדים והנכדים שיעשו זאת. סיפר לי בחור צעיר שהוא השמיע לאמו שיר והיא התרגשה והתענגה. עבורם זו חוויה אדירה".

התגובות, מפתיע פנחס, לא מגיעות רק מבני העדה, וגם לא נעצרות בגבולות ישראל. "התגובות מגיעות מכל ארצות ערב, אבל בעיקר מתימן", הוא מספר. "הם מאוד מתרגשים לשמוע שירים שהם בעצמם לא שמעו הרבה זמן. הם מפרגנים ומודים על העבודה שלי, מספרים שהם מקרבי לבבות. יש שכותבים לי ואני חוזר אליהם, לפעמים יש שיחות טלפון באמצעות הווטסאפ לתימן. הם יודעים שאני ישראלי, אבל לא נכנסים לפוליטיקה. אפילו לא מזכירים אותה. הם מזמינים אותנו לחזור לתימן. אני כותב להם שקודם כל כדאי שהם יסתדרו ביניהם ואחר-כך שיבקשו שנחזור. זו המטרה שלי, שבני אדם יפסיקו להילחם זה בזה. יש לנו 70-80 שנים בעולם. עדיף שלא נבזבז אותן על להרוג אחד את השני".

אתה עושה עבודה שהמדינה היתה צריכה לעשות.
"נכון. לצערי, למדינה יש כל כך הרבה מה לעשות, שתחום התרבות נדחק הצידה. שרת התרבות מירי רגב היא שכנה שלי. היא אולי אקטיביסטית מדי, אבל צודקת ב-100 אחוז. לא יכול להיות שקבוצה קטנה, שיושבת בתל אביב, תקבל את כל העוגה. היא חייבת להתחלק אחרת. בעיירות פיתוח לא ישלמו על הצגות 200 שקל. בתל אביב זה מובן מאליו. ואלה שמקבלים את ההכנסות האלה, ממילא מקבלים גם את ההקצבות מהמדינה. אל תפתח רק את המפותחים. זו תפיסת עולם מוטעית".

"היה להם קשה"
המרתף של פנחס כולל גם אולפן הקלטות קטן. לצד שימור הצלילים שכבר הוקלטו, מאפשר פנחס לזמרים הוותיקים להקליט את שירתם, למען תישמר גם אחרי לכתם. אחת מהן, היא הזמרת המנוחה סעדה אלעמיא. חיפוש שמה בגוגל יוביל לראיון שערך פנחס עם קרובת משפחתה ולהקלטה של שירת אלעמיא.

"היא היתה עיוורת והופיעה בטקסי חינה בכל הארץ, אבל פחדה להוציא תקליטים, כיוון שהיתה נתמכת סעד", מספר פנחס. "היא חששה שיפסיקו לשלם לה. פניתי למשפחתה כמה פעמים ובסופו של דבר היא ניאותה להקליט והוצאתי לה דיסק. תקופה קצרה לאחר מכן, היא נפטרה", הוא מספר.

האזינו באחד משיריה של סעדה אלעמיא, אותו העלה פנחס ל"יוטיוב":

כשחושבים על מוזיקאים יוצאי תימן, השם הראשון שקופץ לראש הוא של שושנה דמארי, כשמיטיבי הלכת מכירים גם את ברכה צפירה, אמו של אריאל זילבר. אבל פנחס מזכיר שמות של הרבה זמרים, עליהם הוא מדבר בהתרגשות, אשר אינם מוכרים לרבים, אפילו לא לבני העדה.

"אין ספק שהיה להם מאוד קשה בארץ", מספר פנחס על הזמרים הגדולים הללו. "הרדיו לא ממש השמיע אותם ועשה להם עוול גדול. אנשים שראו עצמם כאנשי תרבות, לא הראו שום פתיחות תרבותית למה ששונה מן המוכר להם. העורכים הראשונים של קול ישראל לא השמיעו אותם בכלל, וזה נתן תחושה לזמרים, שמה שהם שרים לא טוב. זה דבר נורא. ניסו להכתיב לאנשים את התרבות המרכזית ולא נתנו לאמנים להתפתח.

"מצד שני, אני מבין את הפחד. רצו ליצור כור היתוך ובמהירות ליצור ישראלי חדש. לכן, למשל, גזרו את הפיאות לילדים. פיאות הן שריד מהגולה. ההתנהגות הזו פגעה בהרבה מאוד אנשים, שנושאים עליהם צלקות עד היום. נעשו שגיאות, אבל מי שעשה אותם לא היו אנשים עם ניסיון בהקמת מדינה. הם פעלו כפי שהם מבינים.

"שלמה דחיאני, למשל, התמחה בשירה הערבית הקלאסית, אבל כשהוא הגיע לכאן, הוא הבין שעליו להתאים את עצמו לקהל ושר מהדיוואן. שלמה מוקעה עבר לעדן בגיל 12 ושם למד לנגן על עוד. בגיל 17 הוא עלה ארצה והשתתף במלחמת העצמאות. בארץ, הוא כבר כתב בעברית על החוויות בארץ החדשה, מה שלא עשו קודמיו".

הזמרים הוותיקים שאתה פוגש היום, עדיין פגועים מהיחס לו זכו?
"לשם מה אמן עובד קשה כל כך, ומוציא תקליט שעולה הרבה כסף? כדי שישמעו אותו. כשזה לא קורה, זה פוגע מאוד. בועז שרעבי עזב את הארץ כי לא השמיעו אותו. היו אחרים נוספים. מי שיגיד לך שהוא לא נפגע, ישקר. אנשים הוציאו תקליט או שניים ונדמו. זה עצוב מאוד שהמדינה לא מתייחסת לאמנים.

"זה ייקח זמן אבל בסופו של דבר, כל הצלקות, הפגיעות והעוולות ייעלמו. לא צריך לפחד מזה, גם אם יהיו מי שיימחו על כך. זה תהליך טבעי. בכל קבוצת אנשים יש מובילים ויש מובלים. ברור שהמובילים כועסים יותר. הכי חשוב שנתגבש כעם. ירצו או לא, זה קורה. הבנים שלי התחתנו עם אשכנזיות, והנכדים שלי כבר לא נחשבים תימנים או אשכנזים. אין להם עדה. הם ישראלים".

על מה שרו יהודי תימן בשנים עברו?
"אצל הגברים היתה בעיקר שירת קודש. הלשון שלהם היתה נעוצה במורשת היהודית – מהמשנה, התלמוד והתפילה. שירה ברמה מאוד גבוהה. הם לא שרו על הביקור במכולת, אלא אם זה היה בהומור. כל אזור שר בנימה אחרת ואפשר היה לגוון וללמוד זה מזה.

"הנשים, לעומת זאת, שרו גם שירי חול, על חיי היום יום שלהן, הבעיות בבית, החברה והעבודות שלהן. הן עצמן חיברו את השירים, שעברו בעל פה מדור לדור. הן לא ידעו קרוא וכתוב. כל אישה למדה, למשל, עשרה בתים מהשיר, והחלה לנדוד איתו לכל מיני לחנים. ישבו שתי נשים, אחת שרה את הבתים שהיא מכירה, האחרת את הבתים שלה, וכבר נוצר שיר שלישי. וכך זה התפתח, שכבה אחרי שכבה ופתאום אתה מוצא שירה עשירה מאוד".

דרך השירה הזאת, מספר פנחס, ניתן ללמד רבות על חייהם של יהודי תימן. ממש כמעט כמו ספר היסטוריה מזמר. "הכל בא לידי ביטוי בשירה", הוא מסביר. "למשל, נשים שחותנו בגיל צעיר, מבלי שבכלל נשאלו לרצונן. ואז אתה שומע שירה עצובה. אם תקשיב לטקסטים של טקס החינה, תבין שזה טקס עצוב במקורו. הנערה עוזבת את בית אמה, שהגן עליה, ובגיל 12,13, כשלהורים היה קשה לגדל אותה, היא הולכת לבית החדש שלה, הרחק ממשפחתה וחבריה. ככה נולדו שירי געגוע קורעי לב.

"לנערות אסור היה בכלל לדבר עם גברים זרים, עד שלא התחתנו, ובאחד השירים מקוננת נערה על כך שכועסים עליה כי ראו אותה מדברת עם גבר אחר. עוד דוגמא? בתימן היתה מותרת ביגמיה ולגבר הותר לקחת אישה נוספת. יש שירים שמביעים כעס על כך, על האישה החדשה שהגיעה, והשיר מתאר בכאב איך מגיעה אישה חדשה והבעל נכנס איתה לחדר השינה. האישה הנבגדת מייחלת למות האישה האחרת ומבקשת מהקברן בכאב ספוג בהומור, 'חפור את הקבר עמוק, עמוק, שמא היא תריח את המרק שלי ותקום לתחייה'.

"השירה מלמדת אותנו רבות על קורותיהם בתימן. אם היה להם טוב או רע. למשל, הסבל שמצוי בשירים על המצור שהטילו התורכים על צנעא, על גלות מוזע במאה ה-16, במסגרתה נשלחו היהודים לחיות במדבר. המונים מהם מתו, עד שהמוסלמים התחננו שהיהודים יחזרו, כי הרבה מקצועות יהודיים נעלמו.

"הם שרו על ירושלים, חלמו על ארץ ישראל וגם מימשו את החלום. הרבה לפני שהחלו להגיע לארץ יהודי רוסיה בעלייה הראשונה. מאות שנים לפני כן. כמעט ולא היתה הפסקה בעלייה שלהם ארצה.
"אף אחד לא חיכה שהסוכנות תיקח אותו משם. מי שכותב את ההיסטוריה, כותב את אשר קרוב לליבו וכנראה שלא אכפת לו לזייף אותה במעט. זו לא רק שירה, זו היסטוריה. היסטוריה של תפוצה, היסטוריה של תרבות".

האזינו לשירו של שלמה מוגעה:


הגייה נכונה
לכאורה, קהל היעד העיקרי של המפעל שהקים פנחס הוא הדור הוותיק, אבל המוזיקה הישראלית מאופיינת כיום בהרבה מוזיקאים צעירים ומעודכנים, שבוחרים לחזור לשורשיהם, לבחון את עברם ולשלב אותו עם המוזיקה המודרנית.

גם בזמר התימני בולטים שמות כמו לירון עמרם, בנו של אהרן עמרם מפתח־תקוה, הרכב הבנות A-WA ו"את'ניק גרוב", הלהקה שנולדה בראש העין והופכת פיוטים וניגונים עתיקים של יהדות תימן לשירי רוק ובלוז מודרניים, עם סגנון השירה הוותיק.

"אני מתרגם את השירים שאני מעלה, וכך קל לחבר'ה הצעירים הנפלאים האלה להבין את השירים. לפני כן הם לא הבינו על מה הם שרים", אומר פנחס, ומספר כי לפני ש A-WA החלו להקליט חומרים, הגיעו חברות ההרכב לביתו.

"הן חששו שמא יהגו לא נכון את הטקסט. הן הגיעו לביתי, שאלו לדעתי וראו את התרגומים. עזרתי להן לבטא את המילים. אני שמח שהשירה שלנו לא אובדת וגם מחודשת בכלים מודרניים, שמתאימים אותה לסביבה החדשה.

"אם אתה רוצה לשמור על משהו, אתה חייב לצעוד קדימה. אם ימשיכו לתופף על פח, אף אחד לא יקשיב, כי האוזן לא רגילה לכך. עמרי כהן, הסולן של את'ניק גרוב, נותן חיים חדשים לשירים הישנים האלה. כשהייתי בהופעה של A-WA, הייתי בהלם. היו שם חבר'ה צעירים, לא תימנים בהכרח. נוצר פולקלור חדש, שמורכב מתרבויות שונות. האוזן שלי רגילה לשמוע מוזיקה תימנית מילדות, אבל במהלך השנים התרגלה גם למוזיקה ביידיש, מוזיקה מערבית וכו'. A-WA הפכו לחלק מהפולקלור הישראלי וזה פשוט נפלא בעיניי. היום כולם רוקדים צעד תימני וזו, למשל, עוד הוכחה לכך שיצרנו פה תרבות חדשה, ששואבת מכל התרבויות ממנה היא מורכבת. אין עוד הרבה מקומות דומים בעולם".

למרות הפרגון, לפנחס יש גם ביקורת כלפי חלק מהמוזיקאים הצעירים. "אני לא אוהב לשמוע את כולם", הוא אומר. "חלקם לא תמיד מקפיד על ההגייה התימנית הנכונה. גם אם לא למדת ערבית, תלמד ממישהו מבוגר שיודע. אל תמהר ותרוץ לאולפן ותחזור על השגיאות של קודמיך שהקליטו.

"מי שהגיע מתימן, לא למד ערבית בבית ספר. הם למדו ערבית עממית מהרחוב, שגם היא בנויה על הרבה טעויות. כדי לקרוא, למשל, את הדיוואן, ספר הפיוטים של בני העדה התימנית, אתה חייב לדעת ערבית על בוריה.

"לצערי, רבים שרים שירים מהדיוואן וחוזרים על הטעויות. גם חלק מהזמרים הוותיקים עושים שגיאות נוראיות והצעירים חוזרים עליהן".
לפנחס יש מה לומר גם על המוזיקה המזרחית המודרנית, שזוכה לעדנה גדולה בשנים האחרונות. "כיום כל אחד מחליט שהוא משורר", הוא פוסק. "כדי להיחשב משורר, צריכה להיות לך השכלה, ידע בלשון. אתה לא יכול פשוט לכתוב 'הלכתי למכולת, פגשתי בחורה יפה בחצאית מיני'. זו שירה? זה יומן. אנשים התחילו לשיר יומנים ולא שירים. בעיניי, זה גל שלא ישרוד לאורך זמן. בסופו של דבר, יישארו הדברים הטובים וכל היומנאים לא יישארו".

באופן מפתיע, בעוד שבתימן הקפידו היהודים על הפרדה מוחלטת בין שירת נשים וגברים, בהגיעם לישראל, הופגנה פתיחות גמורה בנושא.
"בתור ילד, בחודשי הקיץ, הייתי עובר מחינה לחינה, מחפלה לחפלה ומהרמקולים בקעה שירת נשים והופצה לכל עבר", הוא נזכר. "עם השנים, ראית גם שמעגלי הריקוד החלו להפוך מעורבים. לא היתה קיצוניות והפרדה כמו היום. לא ראו בזה פסול. את ההפרדה, לצערי, למדו התימנים מהחרדים האשכנזים".


אם חשוב לדעתך ליצור תרבות ישראלית חדשה, מה המוטיבציה שלך לשרש את המורשת של יהדות תימן?
"מי שרוצה להכיר את מורשת אבותיו, יקבל ממני את כל האפשרויות לעשות זאת. אולם אני לא מצפה שבסיום הצפייה וההאזנה, הוא יחבוש את הכובע הישן והשמלה, שהגברים התימנים היו לובשים.
"אני רוצה שהוא יהיה מודע. למה זה חשוב? כי כשיקום מישהו ויטען שוב כי התרבות שלנו פרימיטיבית, אציג בפניו את הרמה הגבוהה של השפה, הכתיבה והפיוט.

"למה בספרייה הלאומית מחזיקים כל כך הרבה ספרים וקטעי שמע ישנים? כי התרבות הישראלית היא פסיפס, שמורכב מהתרבות התימנית, הטריפוליטאית, האשכנזית וכו'. מתפזורת כזאת יצרנו תרבות חדשה לעם ישראל. לכל אחד יש איזה ספר על המדף בבית שהוא לא פתח. יבוא יום ויתחשק לו לפתוח אותו ולעלעל. אני שם את השירים על המדף. אם תרצו לשמוע, הם מחכים לכם".