עופר סמואל בחדר הבריחה. צילומים: אביגיל עוזי

"אולי זה כי פתח־תקוה תמיד היתה עיר שרוצים לברוח ממנה, אבל אף אחד לא באמת ידע איך", אני מציע ועופר סמואל צוחק וממהר להכחיש. הוא כנראה לא רוצה להסתבך עם תושבי העיר, אליה הגיע עם מתחם חדרי הבריחה שלו.


אז ברצינות: מה הופך את פתח־תקוה לאימפריית חדרי בריחה ישראלית? 19 חדרים כבר פועלים ברחבי העיר (ראו מסגרת) ובקרוב יצטרפו אליהם החדרים של "אסקייפיט", החברה של סמואל, שמביאה טוויסט מעניין לכל העסק. היא לא רק מפעילה את חדריה – היא מהבודדות בארץ שבונה אותם בעצמה, באמצעות הסדנא שפתחו בסמוך (ה"אסקייפ שופ") גם עבור אחרים, באמצעותה ניתן להציץ אל מאחורי הקלעים של אחד העסקים הכי פורחים בשוק הפנאי הישראלי בשנים האחרונות.


בחודש הבא אמורה החברה של סמואל לפתוח את חלקו הראשון של מתחם חדריה ברחוב הסיבים בעיר - וזאת למרות שסמואל מנבא כי מדובר בבועה שבקרוב תתפוצץ. אז למה בכל זאת? את התשובה סמואל נותן בהתלהבות של ילד, אבל קודם כל, ננסה להבין למה החדרים המוזרים, אליהם אנחנו נכנסים רק כדי לצאת, הפכו לטרנד הכי לוהט בסביבה.

צילום: אביגיל עוזי
"חדר בריכה?"
"יש ויכוח איפה נולדו חדרי הבריחה. יש הטוענים שברוסיה, אחרים ביפן", פוצח סמואל בשיעור היסטוריה קצר. "החדר הראשון ששירת קהל משלם היה ביפן, אבל הרעיון נולד בכלל בעמק הסיליקון בארה"ב.

האבות המקוריים של העניין היו כמה חבר'ה משם, שהחביאו אחד לשני את משקפי השמש בסוף היום העבודה והכריחו את הקורבן לפתור כמה חידות כדי לקבל אותן חזרה. החדרים הראשונים התבססו על הספרים של אגתה כריסטי והם נראו כמו משחקי ה ''קווסט'' של פעם. באירופה זה הפך כל כך פופולרי, שבמובן מסוים הוא החליף את עולם הברים. זו פעילות כיפית, שלא שונה מלצאת לסרט או תיאטרון. הבילוי האולטימטיבי".


אלא שאותם משחקי הרפתקאות ותפקידים דוגמת "מבוכים ודרקונים", היו בעבר נחלתם של עכברי התחום בלבד. "גיקים", כפי שקורא להם סמואל וכפי שודאי רובכם קוראים להם. "גיקית" כזאת, העונה לשם לי, רעייתו של סמואל, היא שגילתה לו את העולם המופלא הזה.
סמואל (36) נולד בארה"ב, שם היה אביו בשליחות. הוא גדל ברחובות ואחרי שירות ב"גבעתי" שב לארה"ב, שם ניהל כמה פרויקטי בנייה, ובעיקר נחשף לעולם עישון הבשר. כשחזר לארץ, עבד מספר שנים במסעדות לצד כמה שפים מוכרים, דוגמת מאיר אדוני. אבל העבודה המתישה הכריעה אותו והוא החל לחפש את דרכו. התארים האקדמיים שעשה, במשפטים ותקשורת, לא בדיוק סיפקו תשובה. "לא היה לי שמץ של מושג מה לעשות", הוא מודה.


טיול זוגי לברלין ואמסטרדם, במהלכו הכירה לו זוגתו את עולם חדרי הבריחה, שינה את חייו. "את החדר הראשון עשינו בברלין, כשהמטרה היתה למנוע את ההתנקשות בנשיא קנדי", הוא מספר. "זה היה נהדר ונהנינו מאוד. הלכתי לחדר בריחה מבלי לדעת מה הוא בדיוק. לי קראה על חדרי בריחה בפורומים של אנשים כמוה. כל כך אהבנו את זה, עד שעשינו שלושה חדרים באותו טיול. אחרי השני, שהיה גרוע ממש, אמרתי שאני חייב להביא את זה לארץ".


בסוף 2014 סמואל נחת חזרה בישראל, למדינה שאין בה ולו חדר בריחה אחד. בזמן שעבד על החדר הראשון שלו, הבין שאחרים עובדים על שלהם, והוא היה הרביעי לפתוח חדר בריחה בתל אביב. "נראיתי לאנשים כמשוגע לגמרי", הוא מספר בחיוך.

"אף אחד לא ידע מה זה. רק להסביר לבעל הנכס ששכרתי, הייתי צריך יומיים. 'חדר בריכה? איך תכניס לפה כל כך הרבה מים', הוא שאל אותי בהתחלה. אחר כך היו את הרשויות והביטוח. אף אחד לא יודע מה זה. לקחנו הימור גדול. את שני החדרים הראשונים הקמתי בשני ידיי. את השני הקמתי ב-72 שעות עבודה רצופות ללא הפסקה. אתה מסתכל עליי כמו משוגע. כן, אני משוגע.

"תוך שנה כבר היו 60 חדרים, ואחרי עוד שנה חצינו את קו ה-300", הוא מספר. "מוצר מוטמע תחילה על ידי כמה 'מאמצים' בודדים, שמפיצים אותו הלאה והופכים אותו למיינסטרימי. אצלנו היו אלה תחילה אותם 'גיקים', שלהם אנחנו חייבים תודה ענקית. אנחנו הבאנו את הבשורה לארץ, הם אלה ששיווקו אותה והפיצו".
מי מגיעים כדי לברוח?
"כולם".

צילום: אביגיל עוזי
הרס מטורף
לדברי סמואל, ביחס לגודל המדינה, ישראל היא מעצמת חדרי בריחה, שיש בה יותר מ-350 חדרים שמשרתים כ-8 מיליון תושבים. ברוסיה, למשל, עם קצת יותר אוכלוסייה מישראל, יש פחות מאלף חדרים. "ישראלים אוהבים אקשן, כולנו מאצ'ואיסטים, אבל אנחנו גם אוהבים לחשוב", הוא מסביר. "אנחנו אומת סטארט-אפ. הזנק מציע פיתרון לבעיה שעולה. אני לא יודע אם זו גנטיקה, אבל אנחנו אנשים שמאוד אוהבים לחשוב".


במה נבדלים החדרים בישראל מאלה שבחו"ל?
"החדרים בארץ הרבה יותר מגניבים. הקונספט בחו"ל שונה לגמרי. אתה צריך לברוח מהחדר ואתה מוגבל ב-60 דקות. לא הצלחת, פותחים את האור ומוציאים אותך החוצה. הרמזים והעזרה מאוד מוגבלים. הם מתגאים שאחוז האנשים שהצליחו לצאת מהחדר מאוד נמוך. בישראל זה לא קורה. יש לנו חתיכת אגו ענק. הכל צריך לזרום. זה גורם להבדלים תהומיים. בישראל זה יותר הכיף, העבודה עם החבר'ה, החשיבה. אם אנשים לא יצאו מהחדר תוך שעה, כנראה שהחדר לא הוגן. בארץ יותר כיף.


"הייתי בחדר בברלין, שהיה בו כדור זכוכית. בישראל, אף בעל חדר שפוי לא יכניס זכוכית לחדר. זו סכנת נפשות. הוא לא יחזיק מעמד. אנשים שם מאוד עדינים, אף אחד לא מטפס, אין ברוטאליות עם החפצים כמו שיש אצלנו. בחדר הראשון שבניתי היתה כמות הרס מטורפת. תלשו לי פרקט מהרצפה. איך אדם מצליח לעשות את זה? הם חשבו שיש משהו מתחת. איך ולמה? הם לא ידעו בעצמם להסביר. כמובן שהם לא שילמו על זה. התפקיד שלי, כבונה חדרים, הוא לדאוג שהחדר יהיה ממוגן. כדי לשבור את החדרים שלנו, אתה צריך ממש להשקיע בזה".


ומדובר באתגר לא פשוט. "חדר בריחה מורכב מאלפי חלקיקים אלקטרוניים, עשרות אלמנטים ופברוק תפאורה, שלא אנחנו בנינו. עשרות ומאות ידיים עוברים תחת המקום, שצריך להיות עמיד לכך", הוא מסביר. "הראייה חייבת להיות רחבה".
בימים אלה סמואל עובד בתוך אתר בנייה, שיהפוך ביולי למתחם חדרי הבריחה, שיכלול בשלב הראשון שלושה חדרים – "המערה", "המחסן" ו"מיסטר IV".


העובדה שהחדרים עדיין בבנייה מאפשרת לראות איך זה נראה באמת, מתחת לכל התפאורה. חדר אחד, המערה, כבר קיבל צורה וכדי להימנע מספוילרים וחשיפת סודות מקצועיים, אספר רק שכשהצלמת שלנו נכנסה לחדר, היא סיפרה כי קריר בתוכו כמו במערת הנטיפים. החדרים האחרים, חלקם "חכמים" וחלקם "טיפשיים", כפי שמגדיר אותם סמואל, נראים, ובכן, כמו אסופה של דיקטים וקירות עם הרבה מאוד חוטי חשמל שיוצאים מכל מיני מקומות ורכיבים קטנטנים, שסמואל צריך לשכנע אותי שהם מחשבים לכל דבר ועניין.

הדלתות מנחשות אותי מעצמן ונפתחות ברעש גדול ומזרה אימה. "הדלתות פניאומטיות", מצהיר סמואל בהתרגשות, ואני מהנהן בראשי ומנסה לעטות מבט מבין. הצצה מהירה בויקיפדיה מבהירה לי כי מדובר ב"פעלה מכנית באמצעות גז דחוס", שגורמת לדלתות להיפתח ברעש גדול. בקרוב מאוד יהפכו הרכיבים הקטנים האלה לחידות קשות לפיצוח.

ב"אסקייפ שופ", הסדנא שקמה לצד מתחם החדרים, נבנים החדרים עצמם. "אני רוצה להיות משוכנע שהחדרים נבנים מהחומרים הכי חזקים שיש", מבהיר סמואל. "מעבר לכך, לך עכשיו לנגר ותגיד לו שאתה רוצה לבנות קוקפיט של חללית, או ראש של חייזר ויד רובוטית. אף אחד לא יכל לייצר בדיוק את מה שרציתי. הפסדתי 40 אלף שקל על שטויות. במקום לצאת לכמה ספקים, שידרכו אחד על העבודה של השני, וכמספר הספקים - כך גודל הצרות, אנחנו עושים הכל בעצמנו".

מלבד זאת, בסדנא נבנים חדרי בריחה גם עבור יזמים אחרים, בארץ ובחו"ל. סמואל אינו מפרט היכן נמצאים החדרים שבנה, מטעמי סודיות לקוח, אך הם פזורים ברחבי הארץ. "יש מי שבונה חדרי בריחה, אבל אנחנו בונים אותם מא' עד ת'. בדרך כלל בונים תפאורה, ואז צריך לפנות לאנשי אלקטרוניקה לחוד לשם התקנת מצלמות, סאונד וכו'. אנחנו מאחדים את כל החבילה עצמה ויכולים לתת מענה לכל שלב. יש לנו לפחות שלושה לקוחות, שהם רק משקיעים, ואנחנו מתחילים הכל, מהסיפור ועד סיום בניית החדר. ברגע שהחדר פועל, אני משאיר חוברת הפעלה ועוזב".

צילום: אביגיל עוזי
עיר הבריחה
בתוך האימפריה הגדולה שנקראת ישראל, יש אימפריה קטנה יותר, פתח־תקוה שמה, שעוד לפני פתיחת החדרים של סמואל, מציעה כבר 19 חדרי בריחה. רק בתל אביב ובראשון לציון, מספר סמואל, יש יותר חדרים.

למה דווקא בחלקנו נפל הכבוד?
"פתח־תקוה מונפה בשנים האחרונות. בכלל כל מה שקרה פה עם חיי הלילה הוא פנומנלי", הוא אומר. "כמו מה ברחוב השחם הסמוך אלינו. אי אפשר להשוות את העיר כיום ללפני עשור. מעבר לכך, היא ממוקמת מצוין, קרובה למרכז, לשרון ולשומרון. עולם חדרי הבריחה גילה את הפוטנציאל הזה ולכן גם אנחנו הגענו לעיר".


ובכל זאת, סמואל משוכנע כי ההצלחה האדירה של התחום נמצאת כבר אחרי השיא. "זו בועה שעומדת להתפוצץ", הוא אומר. "הביקוש עולה, אבל במידה גדולה יותר, גדל גם ההיצע. ממשיכים לבנות חדרים ובמקביל, חדרים כל הזמן נסגרים. ללקוח זה יתרון אדיר, כי הוא יכול לבחור מה הכי טוב לו. עבורנו, זה אתגר עצום והמטרה שלי היא כשתיכנס למקום שלי, תגיד וואו'. "כשאתה בונה חדר בריחה, אתה צריך לחשוב שאתה יוצר שיר פופ. שיהיה קצבי, קליט, כיפי וזורם, שתוכל לזמזם כל הזמן. בעבר, ניתן היה לפתוח חדר ב-50 אלף שקל, היום לא תוכל לעשות זאת. אנשים הבינו מה הם חדרי בריחה. מי שלא יוכל להציע את כל הדברים האלה, לא ישרוד".


אם מדובר בשוק גווע, למה לפתוח מתחם כל כך גדול ומושקע?
"הסיכון לא קטן, אבל המקום הזה אמור להיות גם מעין חלון ראווה למי שרוצה לבנות חדרי בריחה, בארץ ובעולם. גם בחדרים, יש אבחנה בין דורות, כמו בטלפונים ניידים. יהיו חדרים טיפה יותר פרימיטיביים, שאפשר יהיה להפוך אותם לחכמים בלחיצת כפתור".


ולשאלת הדייג אוהב דגים - אתה מצליח תמיד לברוח?
"עשיתי מעל 70 חדרי בריחה. פעמיים לא הצלחתי לצאת מחדר בזמן, בברלין ובצפון הארץ".


חווית תחושת כישלון?
"ממש לא. אני לא גאוותן, אין לי בעיה לבקש רמזים. אני גם מבין איפה כואב לבעלים והמפעילים, ונותן כבוד, מאפשר לסיים תדריך, לא מפעיל כוח, מבקש רמזים ולא נותן למפעיל להתפתל. יש מקומות שהבעלים מזהים אותי, אבל אני אף פעם לא בא ומצהיר במה אני עוסק".


יש לך יתרון על אדם אחר שנכנס לחדר?
"היתרון שלי יחסי, כי עשיתי הרבה חדרי בריחה. אני מניח שכל אדם שהיה עושה כל כך הרבה חדרים, מבין שיש דרך מסוימת לפיה אתה אמור לפעול. חדרי בריחה טובים הם אלה שמצליחים להפתיע אנשים מנוסים כמוני ולגרום לנו לגרד את הפדחת. זה מה שכותבים טובים יודעים לעשות".


מה הופך חדר בריחה למוצלח?
"כמו כל דבר טוב, גם אצלנו, הכל מתחיל בסיפור".


סוד הסיפור


אז איפה נולדים סיפורי המסתורין עמוסי החידות שסביבם בנוי כל העסק?  "היה לי מזל גדול שלחדר הראשון שהמצאתי, שנקרא 'חדרו של המרגל הסורי', הסיפור פשוט זרם", מודה סמואל. "הרעיון הוא שיש איש עסקים ישראלי, שנחשד כמרגל סורי, רגע לפני מלחמת ששת הימים, והשחקנים צריכים להבין מה הוא זומם. היו לי כמה רעיונות, אבל רציתי משהו ישראלי. שיהיה שלנו. "היום אני שואף לבנות סיפורים גם מורכבים יותר, עם טוויסטים בעלילה וגם מעוצבים טכנולוגית. אז לא הייתי חושב לבנות משהו מורכב כמו חללית או מערה. משרד של איש עסקים הוא יחסית פשוט. יחסית. עדיין היה צריך הרבה מאוד תחקיר".


איך הרעיונות מגיעים אליך?
"אמא שלי תמיד אמרה שיש לי דמיון מפותח. אני לא רואה עצמי ככותב דגול. לרוב אני כותב את הסיפורים אחרי יום העבודה, יושב פה לבד עד השעות הקטנות של הלילה, כותב על החלונות וממהר למחוק כי אלה סודות. "אני לא יודע להסביר את זה. אני נכנס למקום ורואה משהו. לא מזמן היתה לי פגישה עם מנהל בית מלון. נכנסתי למקום, ראיתי בריכה ואמרתי 'וואו'. צריך לעשות פה סיפור על אדם שטבע בבריכה, נמצא בתרדמת ומנסה לצאת ממנה. כבר דמיינתי איך הכל ייראה. למה זה קורה לי, אני לא יודע להסביר. זו מוזה".


מה קודם למה, הסיפור או החידות?
"בחדר אחד בניתי קודם את החידות, ואחר כך את הסיפור, ואני מודה שזו היתה טעות. החדר הזה לא עבד כמו שצריך וסגרנו אותו כדי לשפר אותו. הבעיה בחדר היתה שקודם כל נתתי פיתרון טכנולוגי מאוד מתקדם ורק אז כתבתי את הסיפור. עניין אותי יותר הפיתוח. זו טעות, כי עם כל הכבוד לפיתוחים ולכך שהבאנו משהו שלא היה קיים, זה לא מעניין את השחקן. העלילה היתה מבולגנת ולשחקן היה פחות כיף. מאז למדתי שהסיפור קודם לכל.


"כשאני מסיים לבנות את הסיפור, אני מבסס עליו את החידות. אני בונה אווירה מעוצבת ומשם יוצא אסוציאטיבית. לדוגמא, אחד החדרים החדשים יעסוק, בין השאר, בבוטניקה. מה צורכים צמחים? אוויר, מים ואדמה. אלה כבר דברים שאפשר לעבוד איתם ולייצר חידות מספיק מעניינות שמתכתבות עם הנושא הכללי".


חלק גדול מהראיון עם סמואל נשמע כמו שיחה עם ילד, חובב צעצועים ואפקטים.  "אתה לא יכול שלא להישאר קצת ילד, כשכל היום אתה משחק בצעצועים וגאדג'טים ובונה טריקים שיצחיקו, ירגשו ויבהילו", מודה סמואל ומוסיף בחיוך: "אם תשאל את אשתי, היא תספר לך שאני לא קצת ילד. אני הרבה. אחרת לא הייתי יכול לעבוד פה".

שביל הבריחה

מחפשים אופציות לברוח? פתח־תקוה מציעה לכם לא מעט כאלו. הרשימה המלאה:

1. חטופים בתאילנד - הנחשון 17
2. בעקבות התיבה הגנובה - אלכסנדר ינאי 7
3. ריגול בין החומות - אלכסנדר ינאי 7
4. המלך ארתור - הנחשון 17
5. Esc Rooms - הרכש 1
6. שגרירות במצור - אפעל 24
7. הפירמידה - הרכש 1
8. שיקאגו - הרכש 1
9. קיוב - נבטים 6
10. צייד מכשפות - שנקר 2
11. ג'ק המרטש - החדר בהקמה
12. מחנה 23 - אפעל 23
13. פעילות על טבעית - המכבים 17, בהקמה
14. התחנה האחרונה - הנחשון 17 בהקמה
15. הנגאובר - מפלסים 6
16. אזור 51 - אפעל 24
17. הויקינגים - החדר בהקמה
18. בצלמו של רוצח - אריה פרומקין 5
19. ניקולה טסלה: ההמצאה האחרונה - הנחשון 17 ב', בהקמה