"רגע, אני רוצה להראות לך משהו", היא אומרת ומשתחררת מישיבת הלוטוס המדויקת שלה. בר עמר, 26, נעמדת בסטודיו שלה בשכונת פלורנטין, שהוא גם הדירה שהיא גרה בה. עכשיו היא מפשפשת בשקית ניילון ושולפת ממנה תמונה ישנה. "מביך אותי להראות את זה", היא מוסיפה ומושיטה לעברי את הגרסה של עצמה בגיל 14.

ילדה חרדית ממושקפת ששוקלת 100 ק"ג ובקושי מחייכת למצלמה. "זו ישות אחרת שלי. בן אדם אחר", היא מנסה לגשר על הפערים, אבל לא מצליחה. קשה למצוא דמיון כלשהו בינה היום, תל אביבית בחצי ראש מגולח, ובין ברכהל'ה עמר, הילדה שנקראה כך כי נולדה בשעת הברכה של הדלקת נרות שבת, שנראית בצילום בשמלה שחורה גדולה ובנעליים כבדות. "מאז עברתי הרבה גלגולים", היא מתמצתת את סיפור חייה בכמה מילים.

בר עמר. צילום: ריאן

היא נולדה למשפחה חרדית קשת יום של חוזרים בתשובה. ילדת סנדוויץ' כריזמטית בין שישה אחים, אב דומיננטי שהיא אינה בקשר עמו היום, בית ספר במאה שערים בירושלים. עמר מספרת על הטרדות מיניות שחוותה בילדותה ובנערותה מגברים מחוץ למשפחה, על הפרעות אכילה קשות ובהן אשפוזים ומחשבות אובדניות. היא מספרת שמהדת היא הצליחה לצאת אחרי טיולים בהוואי וארצות הברית. בהמשך פגשה לראשונה את היוגה ("שהצילה את חיי"). עמר העמיקה בה ונהייתה מורה ליוגה בסטודיו משלה, אבל יש טוויסט בעלילה. שיעורי היוגה שלה מתנהלים גם בעירום. שלה ושל המשתתפים והמשתתפות.

יוגה בעירום ועוד גברים ונשים יחד?
עמר מזדרזת להסביר: "התרגול אינו מבוסס על שיטה מוכרת, אלא על סשן שיצר נימו סן שמנחה את המפגשים. זה חיבור בין יוגה, טנטרה, שמאניזם, תרגילי נשימה ומדיטציה. הנרשמים לסדנה לא חייבים להכיר יוגה. האורות מעומעמים ויש מוזיקה".

עמר, החרדית לשעבר, זו שדימוי הגוף הכתיב את חייה והכביד עליה, חשופה לחלוטין, מסתכלת לפחדים ולצלקות הנפש עמוק בעיניים ובעירום מלא ומשוחרר. "היוגה בעירום קיצונית ומטלטלת", היא אומרת, "אבל היא גם מרפאת ומצמיחה. אנשים חווים את הסשן הזה גם אחרי שהוא נגמר והם יוצאים ממנו לחייהם. היא נותנת לכל אחד משהו אחר להתפתחות שלו. הבגדים שאנחנו רגילים להתכסות בהם מרפדים אותנו סביב דמות מסוימת. הבגדים מסתירים את הפגמים, כמו מסיכה שאנחנו מכירים מגיל אפס".

בר עמר בנערותה במאה שערים


בעולם מושלם אנשים יסתובבו ברחוב בעירום?
"לאו דווקא. היוגה בעירום היא כלי לאיזון, כי התפיסה שלנו בנוגע לעירום מעוותת משום שהיא תמיד מקושרת מיד לסקס. המיניות של אנשים היום די מוטרפת ודורשת הרבה גירויים — סוגים שונים של מין, עם אנשים שונים ומלא אלכוהול וטשטושים, והכול כדי להגיע לעשות אהבה עם בן אדם".

מה את חווה ביוגה בעירום?
"התת מודע שלי נשפך החוצה. אני מרגישה שאני עומדת באוויר, בלי רצפה מתחתיי".


מגע לא סליזי
המפגש עצמו נמשך שעה וחצי ועולה 60 שקל. "הביקוש גדול למפגשים האלה", אומרת עמר. "יש אנשים שעוברים ממפגש למפגש, ואני כמובן מסננת את מי שלא מתאים".

מי לא מתאים?
"יש כאלה שבאים לראות ציצים. זה לא מתאים. יש כאלה שלחוצים מדי או שלא מוכנים לזה. אני רואה אלפי אנשים מתרגלים ככה בארץ בעתיד. אנחנו דור חומרי, ורק דרך החומר והגוף הפיזי אפשר להגיע לאהבה בתדר גבוה. זה לא מתאים למי שלא רוצה לראות את השיט שלו".

יש קשר בין השיעורים פה ובין מין ומיניות?
"אנשים חושבים שיוגה בעירום זה שחרור מיני. יאללה, נגיע, נעשה אורגיה, נהיה יחד. יש הבדל בין שחרור מיני ובין שחרור ממיניות. אנחנו מכוונים לשחרור ממיניות, שבה אנחנו משתחררים מהאובססיה שלנו למין שמנהלת אותנו".

באמת אפשר להשתחרר ממיניות בחדר אחד עם עוד 20 אנשים עירומים?
"זה עובד בצורה טבעית, בלי מאמץ. לא אני ולא נימו מבקשים מהאנשים להתנתק מהמיניות שלהם. אני אישה צעירה, אני מודעת לגוף שלי ויודעת שאם מישהו יימשך אליי זה טבעי וזה בסדר. יש כללים שנאמרים ללא מילים ומתוך כבוד זה לזה. לפעמים יש מגע קל כמו חיבוק או מסז' בגב, משהו טבעי שנובע ממדיטציה, אבל אין סליזיות".

צילום: ריאן

אילו תגובות קיבלת ליוגה בעירום עד עכשיו?
"למי שמתרגל ככה זו כבר התמכרות. אנשים לא מוותרים, משנים את העבודה שלהם כדי להגיע, ואחרי הסשן יושבים יחד, לפעמים שעות. מגיעים לפה זוגות נשואים ורווקים. לפעמים יש איזון מגדרי. יש גייז שנפתחים לזה. התגובות שאני חווה ממי שמגיע הן בדרך כלל הלם, שוק, אומרים שזה הזוי. יש גם תגובות של הערכה ושמחה. היו גם מעטים שלא יצאו מהשוק, ועד היום אם הם יראו אותי ברחוב הם יעברו לצד השני. זה הזוי מדי בשבילם. ברחוב אני מקבלת הכול מהכול. מהערכה והתעניינות עד זלזול, קנאה וכעס".


עופרת מסביב לראש
עמר נולדה בירושלים כאמור. אמה עקרת בית, ואביה כותב ספרי תורה ומזוזות. "שניהם חזרו בתשובה והתחזקו במשך השנים", היא מספרת. "אנחנו כבר נולדנו לתוך משפחה חרדית מאוד מהזרם החרדי־מזרחי".

היא מתארת בית שלא הייתה בו רווחה כלכלית — חדר שינה אחד קטן לארבע הבנות, וחדר שינה לשלושת הבנים. היא משתפת אותי גם בזיכרונות קטנים וחדים מילדותה, שמעידים על הזרות שחשה במשפחתה שלה. "ברגע שהגעתי לגובה של ידית הדלת ברחתי מהבית. רציתי טבע וניסיתי לטפס על עצים. הבריחה מהבית התחילה כנראה עוד בגיל שלוש".

בגיל עשר, היא מספרת, עלתה בה המודעות למצב בבית. "היו דברים לא קלים ואי אפשר היה להוציא אותם החוצה, כי ככה זה חרדים", היא אומרת. "אבל אני אישית חוויתי פחד גדול. אמנם לא חטפתי מכות, אבל כל הזמן פחדתי שתגיע הכאפה ולא ידעתי מאיפה היא תגיע. לא חוויתי חיבוק או מגע או תקשורת עם המין הגברי. בתור ילדה אני זוכרת גרביונים עד למעלה, שיער אסוף, הרבה חוקים וכללים — לברך, לשמור שבת. הייתי ילדה רגישה שקולטת דברים, אבל עדיין בתוך הכבלים".

בתוך הכבלים האלה עמר מתארת גם מציאות לא בטוחה של תקיפה ברחוב: "כילדה היו מקרים שגברים ביקשו ממני שאתן להם להסתכל בכף הרגל שלי כדי להגיד לי איך קוראים לי. ביקשו שארים את הרגל ואז הסתכלו על התחתונים שלי. כל מיני דברים כאלה שלא הבנתי אז, אבל זעזעו אותי. פעם, כשהייתי בת שבע, עשיתי בייביסיטר לאחים הקטנים שלי והלכתי איתם לגינה. מרחוק ראיתי את האדם שעשה לי את זה ופשוט לקחתי את האחים והתחלתי לרוץ. ברחתי".

הבריחה מההטרדות המיניות, מהזרות שחשה כלפי הקהילה שלה ומהתסכול מהיחסים עם אביה הנוקשה גרמו לה לדבריה סיוטים בלילות במשך זמן מה. בגיל עשר היא נשלחה לאישה שמשחררת מעין הרע.

מה קרה אצלה?
"היא העבירה לי מסביב לראש עופרת חמה ואמרה לי שאני צעירה מכדי לחוות דברים כאלה. אחרי הטיפול הזה נרגעתי והצלחתי לישון סוף סוף".

והיא הצליחה לעשות עוד משהו. כדי להימלט מההצקות המטרידות ברחוב התחילה עמר לאכול. "הדבר היחיד שיכולתי לעשות כדי להתגונן זה לאכול", היא אומרת, מאטה את קצב הדיבור ועוצמת את עיניה לרגע, מנסה להתרכז ולהיזכר, או אולי בעצם לשכוח. "אכלתי כדי לא למשוך מינית אף אחד. בתת המודע שלי כנראה הבנתי שאם אני יפה ומושכת ייגעו בי ויקרה משהו. הייתי דחליל בילדות שלי, רזה מאוד, אבל בגיל 12, מרגע שהתחלתי לאכול, עליתי מהר מאוד 40 ק"ג ושקלתי יותר מ־90 ק"ג".

השינוי הדרמטי במראה שלה הוביל למסכת של השפלות מהסביבה שלה. "אלה היו שנים קשות", היא אומרת. "ספגתי המון כאב, וככל שצחקו עליי ככה אכלתי יותר". בגיל 15 היא נערכה למרד משמעותי ראשון נגד המוסכמות של החברה החרדית. "באחת השבתות בלילה לחצתי על מתג האור לשנייה וכיביתי ומיד הדחקתי. הייתי בשוק שהשמים לא נפלו עליי", היא מחייכת.

במרד נכללו גם מִפגנים זעירים כמו איחור לתפילת יום הכיפורים, נעילת מגפיים בימים ללא גשם ושינוי בגודל העגילים. ואולם השינוי הקריטי היה בתזונה. "הפסקתי לאכול לגמרי. עשיתי הליכות של שעה ביום בשכונה וירדתי 35 ק"ג בארבעה חודשים. זו הייתה הרבה עבודה של משמעת עצמית, וזו כנראה היוגית שבי שהייתה קיימת כבר אז".

זאת הייתה תקופה טובה סוף סוף?
"אלה היו ימים קיצוניים. בלגן בבית, ההורים היו על סף פרידה וגירושים. לא הייתה לי תפילה בלי בכי. הייתי הולכת לכותל ומדברת עם אלוהים שעות. ביקשתי אמת מאלוהים ושיכוון אותי. אמרתי: 'אלוהים יקר, לא נוח לי פה, האם באמת זו הדרך?'".

הולי בר בהונולולו
כשהייתה בת 18 תרגמה עמר את הבריחה הרגשית לבריחה פיזית. בריחה למען בריחה. היא נסעה לברצלונה וללונדון לכמה שבועות, בלי לדעת מילה באנגלית. "התחושה הייתה שאני שוברת את העולם ולא מעניין כלום, מתמסרת לחיים, ומה שיבוא יבוא". אחר כך היא חזרה לישראל, חסכה כסף בעבודות מזדמנות וטסה שוב, הפעם לניו יורק. שם עבדה בעגלות והתגלגלה לבוסטון, ומשם להונולולו ולמאווי בהוואי ובכיסה 6 דולרים בלבד.

"הרגשתי שאין לי מה להפסיד. זה סוג של אומץ משולב באופי אובדני במקצת. החיים שלי התרסקו, המשפחה והמגזר לא מקבלים אותי. אני בפחד נורא להיות לבד בעולם, אבל תמיד הרגשתי ששומרים עליי". שם, בהוואי, היא גם הפכה את שמה מברכה לבר. "בשנה וחצי שהייתי שם קראו לי 'הולי בר'", היא אומרת בחיוך.

אחרי הוואי הגיעה עמר לאילת. היא עדיין שמרה שבת ועבדה בעיר הדרומית באחד החופים ובקניון, ולדבריה הגיעה אז עוד תקופה של הרס עצמי. "התחלתי ללכת למועדונים והתלבשתי כמו האישה הכי פרוצה שיש. שמלות מנומרות ועקבים של 30 ס"מ. פשוט לא הבנתי איך להתלבש, ואז גם עלו כל כאבי הילדות. שוב הפסקתי לאכול, איבדתי את ההכרה במועדונים, פגשתי המון גברים ובעיקר לא מצאתי את עצמי כחילונית. לא היו לי כלים להתמודד עם העולם החילוני והגיעו החרדות. הלכתי לאיבוד. חשבתי אפילו מחשבות על עבודה בזנות.

"אמרתי לעצמי: למה לא לקבל כסף על זה? הייתי קרובה לזה ולאובדנות". תהליך החזרה בשאלה נדד שוב, הפעם מאילת לשיקגו. גם שם הגיעה עמר לנקודות שפל של הפרעות אנורקסיה והתקפי חרדה, ובגלל אחדים מהם היא אושפזה. "בתוך כל השחור הזה של שיקגו והרצון למות, אני זוכרת שמישהי אמרה לי: 'את צריכה לעשות יוגה', ואני זוכרת שהמילה הזאת חלפה לידי כאילו מישהו יגיד לך עכשיו 'טקה טקה'. שום קשר".

רק בגיל 21 וחצי, ואחרי שכבר ביקרה בחצי עולם, הגיעה עמר לתל אביב, לראשונה בחייה. היא שכרה חדר בדירת מרתף מתפוררת ברחוב הרצל, עבדה במלצרות, והבור השחור שבלבה סירב להתמלא. "אני זוכרת שישבתי על ספסל בפלורנטין ומיררתי בבכי. הרגשתי הכי בודדה בעולם, בלי חברים. התחלתי לחשוב על טכניקות כיצד לסיים את חיי והתקשרתי לאימא שלי. אמרתי לה שאם אני לא מקבלת טיפול פסיכולוגי, זה הסוף".

היא החלה בטיפול ובד בבד שמעה מהשותף שלה לדירה על הסטודיו ליוגה של שאקטי מאי בחובבי ציון. "הוא אמר לי שאולי זה יעזור לי, והשיעורים שם ללא תשלום", היא מספרת. "כשהגעתי לשם ראיתי כל מיני פסלים בחלל, וזו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי משהו רוחני שהוא לא יהודי חרדי".

היוגה נגעה בה מיד. "הרגשתי שזה מוכר לי ולא חדש, ואחרי התרגול הראשון הלכתי לים ובכיתי את נשמתי". דרך היוגה חוותה עמר התפתחות עצמית מואצת. היא התמכרה ליוגה לדבריה ולפעמים אף הגיעה לשני שיעורים ביום. "אחרי חודש וחצי לקחתי שקית אשפה גדולה ומילאתי בה את כל הכדורים המשלשלים וכדורי ההרגעה שהיו לי וזרקתי לפח. אחרי תקופה לא ארוכה נעשתה עמר מורה ליוגה.

"עמדתי מול קבוצה של 17 אנשים ולימדתי אותם מודעות לגוף, כלומר יוגה. אני לימדתי אותם", היא צוהלת על ההישג ההוא שהשיגה זה מכבר, אבל עדיין חי בה.
"כושפתי ליוגה", היא מסבירה. "התמסרתי. היוגה זה חיבור לגוף, לנשום לגוף, אהלן, גוף; אני אוהבת אותך, גוף. הראייה שלי את החיים התחילה להשתנות. קשה לי להגיד מה בדיוק קרה. זה כמו נס".

השנים בעולם החרדי, ואחר כך בצלילה פנימה אל תוך הנפש של עצמה ולימוד היוגה היו מעולים, אבל לא כל התשובות נמצאו שם. עדיין היו לה פערים תרבותיים להשלים, למשל העובדה שהיא מעולם לא הייתה בהצגת תאטרון, לא הייתה מחוברת לטלוויזיה ואינה יכולה לזהות איש ברחוב — לא שחקנים, לא פוליטיקאים, לא סופרים, לא כוכבי תרבות. אף אחד.

הפערים האלה הושלמו רק בחלקם. את פינק פלויד, את לאונרד כהן ואת הביטלס הכירו לה רק השנה. ראש הממשלה בנימין נתניהו? "שמעתי את השם הזה, אבל אני לא מבינה בכל הדברים האלה. אני גם מכירה את השם יצחק רבין, אבל לא גדלתי על זה ולא טרחתי ללמוד".

את מחוברת לישראל?
"אני לא מרגישה ציונית, אבל אני אוהבת את המדינה. צבא או שירות לאומי לא היו בשפה שלי בכלל. הם רחוקים מעולמי. אנשים מלמדים אותי דברים חדשים, ואני מלמדת אותם על מודעות. אני קודם כול תלמידה במהות שלי, ולכן אני מתרגשת מהפער הזה".
את קפיצת המדרגה הרוחנית האחרונה, לעת עתה, היא עשתה בחודשים האחרונים, אחרי ששכרה את הסטודיו בפלורנטין והחלה להיות מורה עצמאית. היוגה בעירום נכנסה לחייה דרך נימו סן, מורה ומטפל שפגשה בסטודיו הקודם שעבדה בו. "נימו לימד שם סדנת טנטרה, ואיך שראיתי אותו ידעתי שאני צריכה להכיר אותו ושנהיה חברים טובים", היא נזכרת. "עדיין היו לי פערים לא פתורים עם גברים, עם מיניות, עם דימוי הגוף ועם אוכל. אחרי השיעור ניגשתי אליו והוא אמר לי: 'מעולם לא חיבקו אותך'. הוא אבחן אותי בצורה מדויקת. שלחתי לו הודעה וכתבתי: 'תקשיב, אני מלצרית, אין לי כסף לשלם לך, אבל אני רוצה ללמוד את האלוהות הזאת שאתה מעביר'. משם התחלנו מסע מעניין, ובפעם הראשונה חוויתי אהבה ארצית של אדם שמחבק אותך בלי יחסים זוגיים, והוא התחיל ללמד אותי איך לרפא את המקומות הפנימיים שלי".

ובכל זאת הייתה עוד מהמורה גדולה לפניה. "לפני ארבעה חודשים הרגשתי שמיציתי את היוגה ואת הארץ. הדפוס הישן התעורר. החלטתי לנסוע להודו.

"הודעתי לתלמידים שהסטודיו ייסגר והתקשרתי לנימו. הוא אמר לי: 'בסדר, תסגרי את הסטודיו, אבל איך את מרגישה?'. התחלתי לבכות. סיפרתי לו שאני בורחת מההתמודדות הגדולה של הגוף והמיניות והצניעות. הוא אמר לי 'תארגני מחר סשן של יוגה בעירום אצלך בבית'. מיד התנגדתי, אבל בסוף קיבלתי את זה. הרמתי סשן בתוך 24 שעות, ו־20 איש הגיעו. זה היה מדהים. משם התחיל המסע שבסופו הילדה החרדית השמנה בת ה־14 כבר לא מנהלת אותי".

ואולם בזמן שהיא קיבלה פיקוד על הילדה החרדית שבה דרך היוגה בעירום, התדפק על דלתה חלק אחר מעברה. "סרטון שהעליתי לפייסבוק הגיע לפורומים של חרדים, ובזמן האחרון התחלתי לקבל טלפונים ממספרים חסויים", מספרת עמר. "הדוברים הם חרדים, אני מזהה לפי טון הדיבור.

אומרים לי: 'את עושה יוגה בעירום?', 'אחד על אחד', 'את זונה?', כל מיני שאלות מוזרות כאלה עם אנרגיה אגרסיבית, חרמנית ואובססיבית מאוד על העירום. כלומר בשם הדת הם, החרמנים, קוראים לי זונה. שאלתי את עצמי למה הם מתקשרים אליי, אני כבר לא שם. כל דבר הוא שיעור מבחינתי, והשיעור הזה הגיע כי עדיין יש לי פחד מסוים שהמגזר הזה ישפוט אותי. פתאום הבנתי כמה החיים שלי במאה שערים היו חשוכים וכמה המקום שלי היום הוא אחר לחלוטין ומלא אור".