יוני אריאל. צילום: ריאן

ג'ונתן אריאל לא הכיר את הזר החייכן שהגיע לבית הוריו באישון לילה. האיש הושיב אותו על ברכיו, שיחק איתו והצחיק אותו.

לילד בן החמש לא נראה מוזר שביוהנסבורג של 1962 יגיע אדם שחור לאזור הלבן של העיר, ללא אישור עבודה מתאים. כאלה הם ילדים. תמימים. רוע אנושי או מילים כמו "אפרטהייד" לא נוגעים להם. רק כשגדל קצת יותר, שם לב שהשחורים היחידים שראה מסביבו, היו אלה שעבדו בבית בו התגורר.

הזר הנחמד פקד את ביתם מפעם לפעם, אבל בהמשך יחלפו קרוב ל-30 שנים בטרם ייפגשו בשנית. רק כאשר ישתחרר אותו אדם מהכלא, ישוב אליו יוני אריאל, אז כבר תושב ישראל, לביקור.

"אתה מוכר לי, אבל אני לא מצליח להיזכר מאיפה", אמר האיש לישראלי, שענה כי "אני הבן של ליונל שוורץ". חיוך גדול עלה על שפתיו של מדיבה. זה, אגב, היה השם השבטי שלו. העולם מכיר אותו כנלסון מנדלה, לימים נשיא דרום אפריקה החדשה וחתן פרס נובל לשלום.

אחרי שסייע למחתרת שלחמה באפרטהייד ותרם את תרומתו להפיכתה למפלגה לגיטימית, אריאל חזר ארצה עמוס בתובנות, אותן הוא רוצה ליישם כאן. "בעוד דור, אולי שניים, החברה הישראלית עלולה להתפרק, אם תמשיך ללכת בדרך הזאת", הוא מזהיר.

ראש העין, בה הוא מתגורר, היא מבחינתו מקום מצוין להתחיל את השינוי. היוזמה שלו לקרוא רחוב על שמו של עוזי משולם, הוא משוכנע, תהיה התחלה נכונה, וגם סוג של סגירת מעגל.

עם דזמונד טוטו. צילום: באדיבות יוני אריאל

היהודים והשחורים

אבל בחזרה לדרום אפריקה. ב-1948 עולה משטר האפרטהייד, מהאפלים ביותר שידעה האנושות. "כל המרחב הציבורי היה מופרד", מספר אריאל. "ספסלים רק ללבנים וללא לבנים, אוטובוסים נפרדים, תחנות נפרדות, מבנים ציבורים שהכניסה לשחורים היתה מאחור. לכן, אני לא אוהב את ההשוואות לישראל. יש אצלנו עוולות ואפליות, אותן צריך לתקן כי יש סכנה שנגלוש לאפרטהייד. כיום אנחנו לא שם. יש הרבה תעמולה שקרית ואנטישמית בתחפושת אנטי־ישראלית".

שמונה שנים מאוחר יותר נולד ביוהנסבורג ג'ונתן ג'וזף שוורץ, בנם של ליונל ואת'ל, שהוריהם, כמו מרבית יהודי המקום, הגיעו בראשית שנות ה-20 מליטא ולטביה. "העובדה שהקהילה היתה הומוגנית במוצאה, הפכה אותה למגובשת מאוד", מעיד אריאל. "הם הבינו שבדרום אפריקה יש הרבה הזדמנויות לצאת מחיי עוני".

שמו האמצעי, שנותר ללא שימוש של ממש, מנציח את מי שהיה אולי הגיבור הגדול בחיי הוריו – יוזף סטלין. "כמו רבים מילידי שנות העשרה של המאה העשרים, שבגרו לתוך השפל הגדול של ראשית שנות ה-30, הוריי הפכו לקומוניסטים נלהבים", הוא מסביר. "הגוף הלבן המאורגן היחיד שעזר לשחורים היה המפלגה הקומוניסטית, שהוצאה אף היא מחוץ לחוק, ורבים מחבריה היו יהודים".

עד 1961 נקט ה-ANC, הקונגרס הלאומי האפריקני, שהוקם כחמישה עשורים קודם לכן ודאג לזכויות הרוב השחור במדינה, במדיניות של אי ציות מאסיבי, נוסח גאנדי בהודו. אלא שבמרץ 1960 אירע "טבח שארפוויל", בו נורו ונהרגו 69 מפגינים שחורים שמחו כנגד הגבלת תנועתם. ואז הכל השתנה.

"ה-ANC הבין שאין ברירה, אלא לעבור לניהול מאבק מזוין", מספר אריאל. "היהודים הקומוניסטים, שמרביתם היו בעלי ניסיון צבאי ממלחמת העולם השנייה, שלשחורים לא היה, תרמו רבות לניהול המחתרת מבחינה צבאית. אבי היה סגן אלוף בצבא הבריטי ושימש כאיש קשר בין המפלגה הקומוניסטית ל'חנית האומה', הזרוע הצבאית של המחתרת.

כשמנדלה מונה למפקד המחתרת, אבא היה זה שהבריח אותו מחוץ לדרום אפריקה לברית המועצות, כדי לעבור הכשרה צבאית ולחזור כדי להקים את המחתרת. אמי, התברר לי בהמשך, עסקה בעיקר בזיוף מסמכים עבור המחתרת".

על אריאל עברו אותן שנים בתחושת בלבול. בבית הספר קיבל חינוך גזעני מובהק, כשבבית שמע את ההיפך. "בדיעבד, הבנתי שנוצר אצלי מעין פיצול אישיות", הוא מספר. "רוב הלבנים, כולל היהודים, ידעו שזה לא בסדר, המצב העיק על מצפונם אבל השלימו איתו. היתה בדיחה, שכדי להשקיט את המצפון המציק, היהודים היו משלמים קצת יותר למשרתים, לא נועלים את המקרר כדי שיוכלו לקחת אוכל ולא מקללים אותם בקללות גזעניות. התייחסו אליהם כמו חצי בנאדם, ולא כמו אל כלב.

"הקהילה היהודית הפכה למאוד מצליחה, גם בגלל הגן היהודי הידוע, אבל לא מעט גם בזכות האפשרות לנצל את השחורים בצורה איומה, ללא שום השלכות. לתוך מציאות כזאת נולדתי. חברים שחורים לא היו לי, גם מבוגרים לא ראיתי פרט למשרתים שעבדו בביתנו. סינה, שעבדה בבית, למעשה גידלה אותי, כשאימא יצאה לשעות ארוכות וחזרה באמצע הלילה. היא היתה לי כמו אמא שנייה".

כשהיה ג'ונתן בן 8, הוא מספר, "יצא אבי מחיי". לדבריו, מותו של אביו הוא תעלומה לא פתורה עד היום.  "הוא נסע ללונדון למה שהוגדר כ'פגישת עסקים' ונאמר לנו שבמהלכה הוא נפטר", משחזר אריאל. "הגיע ארון אטום, עם שכבת עופרת מאוד כבדה, כך שלא יכולת לדעת לפי המשקל האם הארון ריק.

"רק כעבור כ-25 שנה נודע לי שייתכן וזו לא האמת. אני עדיין לא יודע האם הוא נפטר באותו מועד. יש לי חשדות, אבל תשובה חד משמעית אין לי. בתוך תוכי, התחושה שלי היא שהוא לא נפטר באותה עת, אבל אני באמת לא יודע".

צילום: ריאן

הבריחה לישראל

ב-1969, כשהוא בן 13, הודיעה לו אמו כי הם עוזבים לישראל. "כדי לשמור על הכיסוי, ההורים חיו כיהודים ציוניים. הם חששו להיחשד כקומוניסטים", הוא משחזר. "הקהילה היתה מסורתית ואם אתה לא רוצה לבלוט בשכונה העשירה, שחציה יהודית, בה התגוררנו, אתה מתנהג ככזה, על אף שהוריי היו אפיקורסים גמורים. הלכתי לתנועת הנוער 'הבונים' ולבית הכנסת. למרות זאת, ידעו מי הם הוריי ולכן לא היו לי הרבה חברים בבית הספר. אמרו לילדים ־ אל תשחק עם הבן של הקומוניסטים האלה".

רק מאוחר יותר הבין אריאל כי העזיבה הבהולה את דרום אפריקה היתה למעשה בריחה, אחרי שאמו הפכה למבוקשת עקב פעילותה במאבק נגד האפרטהייד. "בדרך מחוץ למדינה, עברנו בין כמה וכמה בתים", הוא מספר. "אמא סיפרה שקיבלה מחיר טוב על הבית שלנו ולכן אנחנו מוכרים אותו מיד ועוברים לגור אצל חברים. למעשה, הסתתרנו מהשלטונות במשך שלושה חודשים, עד שיצאנו בדרכונים מזויפים, בטיסה ישירה לישראל".

הקליטה בארץ לא היתה פשוטה, מאחר שהיא לא היתה מתוכננת ומאורגנת אלא נעשתה בבהילות. "לקח בערך שנתיים עד שבאמת התקבלנו פה", הוא נזכר. בתחילה הוא נשלח לפנימיית "הדסים" ואחר כך התגורר עם אמו ברמת אביב. כשהגיע לגיל התיכון, הוא יועד לבית ספר מקצועי.

"אחד הפקידים כתב בטעות שהגעתי מצפון אפריקה ואת יוצאי אותן מדינות שלחו אז לבתי ספר מקצועיים, שנחשבו פחות טובים", הוא מספר בטון מריר. בסופו של דבר, הוא למד בתיכון "גאולה", מהוותיקים שבבתי הספר בעיר.

בצבא החל את שירותו בנח"ל, אך נפצע וסיים כחובש, תחילה עורפי ואחר-כך קרבי, בעיקר במילואים. עם שחרורו, ב-1978, הודיעה לו אמו כי חברי משפחה מזמינים אותו לחופשת שחרור בלונדון. אין כנראה צעיר שיוותר על הצעה קוסמת כזאת. חבר המשפחה התברר כג'ו סלובו, יהודי דרום אפריקאי, שהיה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בדרום אפריקה ומפקד הזרוע הצבאית של ה-ANC, שחי שנים ארוכות בגלות ונרדף על ידי השלטונות הדרום-אפריקאיים.

כמה שנים מאוחר יותר הצליחו אלה להרוג את אשתו רות ולפצוע את סלובו באמצעות מעטפת נפץ. בהמשך שב לארצו, היה ממובילי המשא ומתן לסיום האפרטהייד ואף מונה לשר בממשלתו הראשונה של מנדלה. "אמא לא סיפרה לי, אבל נשלחתי לשם מסיבה מאוד מסוימת", מגלה אריאל. "סלובו שאל אם אני מוכן לעזור להם וכיוון שהייתי נגד האפרטהייד, הסכמתי מיד", הוא מספר. "נתתי כשנתיים מחיי למחתרת ה-ANC".

נלסון מנדלה

האפרטהייד קורס

באותן שנים, יש לציין, שררו יחסים טובים וחמים בין ישראל לדרום אפריקה, בה שלט האפרטהייד. אחרי מלחמת יום הכיפורים, ישראל נותרה די בודדה במערכה הבינלאומית, בדומה לדרום אפריקה, ובין השתיים נולדה מה שאריאל מכנה "ברית מצורעים".

"זה לא היה שיתוף פעולה שאהדתי. זו היתה טעות בעיניי, אבל כזאת שיכולתי להבין", אומר אריאל. "הכלכלה הישראלית היתה אז בבעיה קשה, עם מחסור נוראי בחומרי גלם. בצוק העיתים, כדי לשרוד, אתה עושה דברים פחות פופולריים".

הרבה פרטים על מעשיו באותן שנים הוא ממאן לתת, בעיקר מכיוון שבדרום אפריקה חלק מאותם אירועים נותרו חסויים. לדבריו, התבקש לסייע ולהסביר איך פועל צבא שאומן לפחות בחלקו על ידי מפקדים ישראליים. "התנאי שהצבתי הוא שדבר מהמידע שאני נותן לא יגיע לאוזניהם של גורמים עוינים לישראל, שחלקם היו בני ברית של ה-ANC, כך שלא היתה פגיעה במדינה שלי".

עם סיום חלקו במאבק, מצפונו שקט. "לא אהבתי את הסיוע הישראלי לאפרטהייד, אבל הרגשתי שאת שלי עשיתי ולא ראיתי צורך לעלות על בריקדות", הוא מספר. "הייתי נגד האפטרהייד, אבל לא הייתי קומוניסט. אני לא מאמין באידיאולוגיה כלכלית, אלא בפתרונות של שכל ישר. חברה לא יכולה לשרוד לאורך זמן, כשהפערים בתוכה גדולים כל כך ויש ניכור. צריכה להיות שותפות גורל. ברגע שהפערים כל כך גדולים, חלה שחיקה והחברה קורסת".

אריאל החל לעסוק בעיתונות ועבד בין השאר בתפקידים בכירים, בג'רוזלם פוסט, מקור ראשון והאתר באנגלית של חדשות ערוץ 2.

לפני 27 שנים, ממקום מגוריו בארץ, צפה אריאל בהתרגשות, בהודעה הדרמטית של נשיא דרום אפריקה, פרדריק דה קלרק, כי מדיניות האפרטהייד נכשלה ושהוא החל במהלכים לסיומה. בפברואר, אחרי שהסכימו חברי המחתרת להניח את נשקם, שוחרר נלסון מנדלה מכלאו.

יומיים לאחר מכן, צלצל הטלפון בביתו של אריאל. על הקו היתה שגרירות דרום אפריקה בישראל. "אתם רשאים לשוב לדרום אפריקה ולקבל את אזרחותכם", נאמר בהודעה שקיבלו הגולים. "ההרגשה היתה מדהימה, אחד הימים היפים ביותר בחיי", הוא נזכר.

המפגש המחודש, במשרדו של מנדלה, אז עדיין לא נשיא, היה מרגש במיוחד. אריאל קיבל הצעה לשוב לדרום אפריקה ולתרום מניסיונו כיועץ אסטרטגי לבנייתה של המדינה מחדש. "פגשתי שוב את כל החברים הישנים של אבא ושמעתי המון סיפורים שלא ידעתי קודם", הוא משחזר, "הרגשתי טוב ורצוי בדרום אפריקה. חייתי על הקו דרום אפריקה – ישראל".

מה היה תפקידך?

"ה-ANC היה צריך לשנות את אופיו מארגון מחתרתי למפלגה פוליטית שאמורה להוביל את המדינה. זה לא פשוט והיה צורך באנשים עם ניסיון פוליטי. זו תרבות ארגונית אחרת, שלא היתה מוכרת להם. עבדתי בצמוד לבכירים ביותר, מנדלה, הארכיבישוף דזמונד טוטו ועוד".

ספר קצת על היחסים עם האדם נלסון מנדלה, לא המנהיג שכולם מכירים.

"למנדלה היו, קודם כל, חיוך וכריזמה. תמיד היתה לו נכונות להקשיב. גם אם הוא הגיע לדיון עם החלטה מגובשת, הוא הקשיב ולא היתה לו בעיה לשנות דעתו. כשהוא האמין בצדקתו, הוא דפק על השולחן ואמר: 'אני המנהיג ואני מחליט'. הוא היה שילוב נדיר בין החלטיות ונחישות, לצד קשב ופתיחות".

"אין מה להשוות אותו למנהיגים שלנו כיום. אין לנו מנהיגים כיום. יש לנו ראש ממשלה עם פוטנציאל להיות מנהיג, אבל הוא לוקח את הכישורים למקום שלילי. אין פה שום מנהיג ראוי".

מנדלה כעס על מדינת ישראל, שסייעה לשלטון הלבן?

"אישית, הוא לא כעס על ישראל. העמדה שלו היתה: 'אני לא שונא יהודים והם לא היו האויבים שלנו. ברור שאני תומך בפלסטינים ואוהד אותם יותר, כיוון שהם היו החברים שלי ועבדו לצידנו בשעות הקשות ביותר'. זו עמדה לגיטמית בעיניי, כיוון שבלי המעורבות הישראלית בדרום אפריקה, להערכתי, משטר האפרטהייד היה מסתיים עוד ב-1980, עם הטלת הסנטקציות על דרום אפריקה. 

"ובכל זאת, הוא לא היה נגד ישראל, הוא לא ביטל את היחסים, גם אם לא היו חמים כבעבר. אני לא מגדיר אותו כחובב ציון, אבל הוא היה הוגן כלפי ישראל. הוא לא השתמש במילים כמו 'אפרטהייד' כדי לתאר את ישראל, אבל כן האמין שלפלסטינים מגיעה הגדרה עצמית".

ילדי תימן

אריאל הכיר מקרוב גם את רעייתו של מנדלה, וויני, שנפרדה ממנו מספר שנים אחרי שחרורו מהכלא. "וויני לא היתה מסוגלת להתעלות ולסלוח", הוא מספר, "היא קיבלה יחס קצת לא הוגן. היא עשתה לא מעט דברים לא תקינים. היתה קצת שחיתות והיא איבדה לעיתים שליטה על אנשיה ולא היתה מספיק דיסקרטית. אבל צריך להיות הוגנים – היא נעצרה פעמים רבות וסבלה יותר מנלסון. הוא היה מוגן ולא עבר עינויים. ידעו שאם ייפגע, תקום מהומת אלוהים.

"אצל וויני הסיפור שונה. היא עברה התעללות קשה, כולל פגיעה מינית, גם אם מעולם לא דיברה על זה בפומבי. היא הושלכה לגלות באזור של שבט אחר, שלא דיברה את שפתו. הממשל ניסה כל הזמן להחדיר סוכנים ולהכשיל אותה. הם הצליחו מדי פעם. גם אם אני לא מקבל את התנהגותה, אני עדיין יכול להבין. היא קורבן ולא פושעת וקשה להבין למה יצר הנקמה בער בה. אבל אני לא שופט אותה".

לאחר נפילת משטר האפרטהייד עמד דזמונד טוטו, חתן פרס נובל לשלום, בתמיכת מנדלה, בראש "ועדת האמת והפיוס", שהוקמה כדי לחקור את עוולות המשטר הקודם ולסייע בהעברה שקטה ומסודרת של השלטון לרוב השחור. "מנדלה עבר כל כך הרבה סבל וייסורים, אבל ידע להתעלות ולא לתת לשנאה והטינה לגבור עליו", אומר אריאל. "ייתכן והיה רוצה נקמה, אבל טובת המדינה עמדה לפני רגשותיו. המדינה היתה צריכה משהו אחר כדי לא ליפול לתוך מלחמת אחים".

איך פעלה הוועדה?

"קבלת פטור מהעמדה לדין, למי שסיפר על כל פשעיו והתחרט עליהם", מסביר אריאל. "אם התגלה שהאדם שיקר, בוטלה החסות והוא הועמד לדין".

עד 2009 ניהל אריאל חברה, שקידמה פרויקטים שונים בדרום אפריקה, לצד קרוב משפחה של מנדלה. כשהאחרון חלה, ועם בחירתו של ג'ייקוב זומה לתפקיד נשיא דרום אפריקה, החליט לסגור את עסקיו במדינה. "לצערי, בדרום אפריקה לא היתה המשכיות של ממש להנהגה. מי שאמור היה לרשת את מקומו של מנדלה, כריס האני, עימו היו לי יחסים קרובים ודיבורים על כך שאעבוד לצידו כשיהיה נשיא, נרצח על ידי מתנגד לביטול האפרטהייד", אומר אריאל.

"זומה הרס את המדינה לחלוטין. זה לא כמו לתת לחתול לשמור על החלב, אלא לתת לו לשמור על הרפת. קל מאוד ליפול לתוך שחיתות והיא מכרסמת את כל היסודות היציבים של המדינה".

כיום אריאל משמש כיועץ אסטרגי וכמנהל הקמפיין של אבנר בן זקן, המועמד לראשות מפלגת העבודה. במקביל הוא מצא לעצמו מאבק חברתי חדש: פרשת חטיפת הילדים יוצאי תימן, בימיה הראשונים של מדינת ישראל.

כחלק מהמאבק, פועל כיום אריאל, חבר ועדת השמות בראש העין, לקריאת רחוב על שם עוזי משולם, שהוציא לאור את מאבקם של יוצאי תימן, אולם מאבקו האלים הביא למותו של אחד מאנשיו בהסתערות על המתחם המבוצר שהקים ולעונשי מאסר ממושכים לו ולחסידיו.

למה דווקא עוזי משולם?

"אי אפשר להילחם בהכל, אבל הנושא הזה הוא הביטוי הקיצוני ביותר לעוול שנעשה. משולם פעל באלימות? אני לא מכיר אף בעיה חברתית בהיסטוריה שנפתרה ללא אלימות. אלימות לא מפחידה אותי. נאמנות היא כביש דו סטרי – אם המדינה לא נאמנה לאזרחיה ולא מתייחסת אליהם כאל שווים, זכותם להתקומם נגדה. נעשה עוול נוראי ויש זכות להתקומם. ניסו בשקט, זה לא עבד. לחטוף ילדים זו לא אלימות?

"כל עוד נמשיך להתכחש לבעיה, הפצע יילך ויזדהם ובסוף יתפוצץ, כפי שקרה עם משולם. אנשים ממשיכים להצביע לליכוד, גם אם הם יודעים שהוא לא טוב להם, אבל כואב להם שפגעו בהם קשות ולא ביקשו סליחה או אפילו הודו במה שעשו. אנשים הגיעו לפה רק מתוך אהבה, פגעו בהם, אמרו שרוצים אותם רק למטרות מסוימות והאהבה הפכה נכזבת. השיבו להם באהבה עם תנאים. טוב וראוי יהיה אם מנהיג מפלגת העבודה, שהיתה בשלטון כשקרו האירועים הנוראיים האלה, יבוא ויתוודה".

ראש העין, הוא משוכנע, יכולה להיות המקום ממנו יתחיל השינוי. "ראש העין הולכת וגדלה והופכת למיקרוקוסמוס של החברה הישראלית", הוא אומר, "מעין 'מחנה פליטים', של תושבים שהגיעו מכל מיני רקעים. ותיקים לצד חדשים, דתיים וחילוניים. אנחנו שבטיים ומפולגים כמו כל המדינה. אי אפשר להחזיק ככה עיר או לנהל מדינה.

"היום מה שקובע יותר מכל זה לא השמאל והימין, אלא מה אתה קודם – ישראלי או יהודי? פערים כלכליים אפשר לצמצם, אבל מדינת ישראל מעולם לא השקיעה מאמצים בטיפוח זהות לאומית אחת, שמתאימה לחברה ריבונית ולא לשטייטעל או קהילה. אתה לא יכול לכפות זהות, כמו שניסו לעשות לעדות המזרח. זהות שלא יכולה להכיל גם קידוש בשישי וכדורגל בשבת, לא יכולה להכיל ריבונות. אלה פילוגים שאנחנו לא יכולים לסחוב על גבינו בחברה קטנה כמו שלנו. אנחנו לא ארה"ב. זה לא יעבוד לאורך זמן".

אז מה כן?

"אם חפצי חיים אנחנו, חובה עלינו ללמוד ממנדלה: לזכור, להכיר ולסלוח".