צילום: ריאן

נקודת ההתחלה של מזל כהן (24) מפתח־תקוה היתה רחוקה מלהיות אידיאלית. היא נולדה עם עקמת קשה וסבלה בילדותה מסבל וכאבים מתמשכים.

"הייתי מאוד עקומה", היא מודה ומחייכת. "הרגליים נכנסו פנימה, ומעבר לכך שהמראה שלי היה בעייתי וזה לא היה נעים מבחינה חברתית, הכאבים היו איומים. סבל. כאילו שורפים לי את הגב כל הזמן. שום טיפול לא עזר. הרופאים הרימו ידיים ואמרו לי 'תלמדי לחיות עם זה'. התרגלתי".

עם זאת, מצבה הפיזי הקשה, כמו גם המאבקים המתישים שעברה בנושא הבריאות, לא הרתיעו את הילדה מהיישוב הדתי "כוכב יעקב" הסמוך לירושלים. מבחינתה כל אלה היו רק תחנות לימודיות בדרך. "רציתי תמיד להטביע חותם בחיים של אנשים", היא מתוודה.

כיום, כשהיא נחשבת ל"גורו" בכל הקשור לאורח חיים בריא עם עשרות אלפי עוקבים ותלמידים, האמירה הזו מקבלת תוקף נבואי. הסיפור שלה משמש כהוכחה כיצד הליכה נגד הזרם בדרך שאת מאמינה בה, עושה את כל ההבדל.

צילום: ריאן

שוברת מוסכמות

הליכה נגד הזרם היא לא עניין שמתקבל באהבה ביישוב קטן ודתי, כמו זה שגדלה בו כהן. "בתור ילדה תמיד רציתי לחוות ולראות", היא מספרת. "הדרך שהכתיבו לנו, של ללמוד ואז להשתדך ולהתחתן לא היתה בשבילי".

למרות המגבלה הפיזית ממנה סבלה, כהן הילדה לא ביקשה רחמים או הסתתרה אלא הפכה למובילה חברתית. "ידעתי שאם לא אדע לתקשר עם אנשים ולקדם את עצמי, שום דבר לא יעזור לי", היא מספרת. "גם כשהייתי 'עקומה', השתדלתי להיראות כמי שהולכת זקוף. היתה לי מוטיבציה אדירה, אף פעם לא חשבתי שאם יש לי בעיות, אז אני 'דפוקה'. תמיד הייתי זו שסוחפת אחריה, זו שהלכו אחריה. אם אתה משדר ליקום שיש לך מגבלה, ישתמשו בזה נגדך".

בגיל 17 סיימה תיכון והשלב הבא היה שירות לאומי במשרד הביטחון, מהצעדים היותר משמעותיים בחייה. "נהניתי מהעבודה והציעו לי להישאר ולעבוד שם בתום השירות", היא משחזרת. "הסכמתי ובמקביל, התחלתי ללמוד מדעי המחשב באוניברסיטת תל-אביב ושכרתי דירה. מימנתי את עצמי לבד. חילוני היה רואה בי דתייה, אבל במקום ממנו באתי ראו בי חילונית לגמרי. בחורה לא יוצאת מהבית כדי לגור לבד, אלא כדי להתחתן. זו שבירת מוסכמות".

הדרך של כהן, שכללה עבודה קבועה ויציבה במשרד הביטחון ולימוד מדעי המחשב, נראתה סלולה וברורה. "תמיד אמרו לי ללמוד ולרכוש מקצוע, מה גם שאחרי שעזבתי את הבית, רציתי להיאחז במשהו יציב", היא נזכרת. "פחדתי לעשות שינויים גדולים. כדי להשלים הכנסה חיפשתי עבודה שתכניס הרבה כסף במעט זמן. היתה לי חברה שהיתה מדריכת זומבה והציעה לי להצטרף. תחילה היססתי – המון זמן לא עשיתי ספורט, אבל החלטתי ללכת על זה. נרשמתי ללימודי אימון כושר במכון וינגייט ותוך חצי שנה כבר היו לי המון תלמידים, צעירים ומבוגרים". כל זאת, צריך להזכיר, כשהיא עדיין סובלת מעקמת ומכאבים.

השלב הבא היה לימודי פילאטיס. מעבר להתפתחות המקצועית, קיבלה כהן את התשובה לשאלה עליה ניסתה לענות כל ימי חייה. "בשיעור הראשון הבנתי מה הן הטעויות שאני עושה עם הגוף שלי", היא מספרת. "תוך ארבעה חודשים שיקמתי את הגוף שלי ולאט לאט העקמת החלה להתיישר".

בשלב הבא כהן השתמשה בתובנות אלה כדי לעזור למתאמניה. "עבדתי עם חולי פרקינסון, שכל השרירים שלהם מכווצים, נשים אחרי לידה ואנשים עם בעיות בגב", היא מספרת. "כשאתה לומד את חוקי הגוף שלך, דברים נפלאים קורים".

את השיטה שפיתחה ושסייעה לה להחלים היא העלתה על הכתב בספר הביכורים שלה: "איך להיכנס לכושר ללא חדר כושר". "פיתחתי שיטה קלה ופשוטה, שכל אחד יכול לפעול לפיה", היא מסבירה, "הכל מתחיל מבפנים. מהשרירים הפנימיים של הגוף".

במועדוני הכושר לא יאהבו את שם הספר.

"חדרי כושר זה טרנד, שאנשים נרשמים אליו, ולא ממש הולכים. 30 אחוז מהמנויים הולכים, 20 אחוז באמת מתאמנים ו-10 אחוז הולכים לראות בחורות מתאמנות. צאו לאוויר".

צילום: ריאן

לנקות את החיים

מבחינת כהן, העקמת לא הגיעה אליה במקרה. "נולדתי עם העקמת כדי שאוכל ללמוד איך להירפא ממנה, ויקרה לי משהו כל כך טוב בנפש, שתהיה לי אפשרות לעזור לאחרים", היא אומרת.

"בזמן שכתבתי את הספר, העיניים הוצפו בדמעות. לילות שלמים של בכי. פתאום הבנתי כמה הכל מדויק. גם אם אתה הולך בדרך לא נכונה, יש דרך אחת שהיא שלך ואתה תגיע אליה. הספר הזה חיבר לי את כל הנקודות. פתאום הבנתי למה עזבתי את הבית בגיל כל כך צעיר. אתה מבין שיש לך בשורה, יש לך מה לצעוק לעולם. זה מציף ומרגש כל כך".

ההבנה הזאת שמה את הצעירה בצומת דרכים. האם להמשיך ללכת עם הזרם, בעבודה הנוחה ובלימודים הבטוחים, או להגשים את ייעודה וחלומה. "ידעתי שאני לא רוצה לשבת כל היום מול מחשב, אלא לעבוד מול אנשים, לעזור להם לרפא את עצמם ולהחזיר להם את הגוף שלהם. ההחלטה שאני יוצאת לעצמאות היתה קשה מאוד, קודם כל מנטאלית, כמו לדעת שאין משכורת קבועה שנכנסת בכל חודש. ידעתי שאני רוצה לפרוץ עם משהו שלי. החלטתי ללכת באמונה שלמה לתוך הדבר הזה".

בגיל 21, כשרוב בנות גילה מתכננות את הטיול הגדול לחו"ל, החליטה כהן לקפוץ למים העמוקים של החיים. וכפי שניתן לצפות, היא נתקלה בהרבה מאוד פנים חמוצות וצקצוקי לשון, כשסיפרה על סיבוב הפרסה שהיא עושה בחייה. "ניקיתי מהחיים שלי הרבה מאוד גורמים שליליים", היא משחזרת, "כמו חברות שלא האמינו בי ובן זוג שלא ראיתי בו אבא לילדיי. כל מה שלא תרם לי נשאר בחוץ".

אלה מחשבות מאוד בוגרות לצעירה בת 21.

"אימא שלי אמרה לי שאני כמו סבתא. המחשבות שלי בוגרות מדי. אני לא נהנית מהחיים. גם הרבה חברות דיברו ככה. כשאתה פותח עסק, אתה לא תצא עד אמצע הלילה ותשתכר, כי יש אחריות גדולה על הכתפיים. זו תקופה מאוד בודדה בחיים. כשהחלטתי לעזוב את משרד הביטחון והלימודים, ניתקתי ממעגל החברים משם. גם החברות מהיישוב היו במקומות אחרים בחיים. הלכתי להרבה מאוד סדנאות של התפתחות וקידום אישי ורוב האנשים שם יכלו להיות אבא או סבתא שלי.

"באותה תקופה, גם ההורים שלי לא כל כך תמכו ברעיון. אתה צריך לבנות סביבך מעגל של תמיכה, אבל אתה לבד בעולם. אתה צעיר, אתה בטוח שאתה נורא חזק ושברגע שתחליט, העולם ייפרש לרגליך כמו שטיח אדום. ואז אתה מבין שיש קשיים ולא פשוט לפתוח עסק. הייתי מאוד תמימה, עבדו עליי המון. לקחתי ייעוץ עסקי ב-40 אלף שקל, כי מאוד רציתי להצליח ומכרו לי את הדבר הזה מאוד יפה".

צילום: ריאן

הקריסה       

כל הלחצים המטורפים האלה, שנפלו על כתפיים כל כך צנומות, היו חייבים לתת את אותותיהם. היא בנתה את השלב הראשון באימפריה הפרטית שלה והחלה להצליח, אבל כנראה עבדה קשה מדי. "הצלחתי מאוד. העברתי חוגים לכל הגילאים ואימונים אישיים אבל הזנחתי את עצמי", היא מספרת.

שמונה חודשים אחרי שהחלה להדריך בעצמה, בשיא הפעילות, היא החלה לחוש תשושה לאורך כל היום. הבדיקות לא הותירו מקום לספק – היא חלתה במחלת 'מונו־נוקליאוזיס' – מחלת הנשיקה. "התמוטטתי", היא מספרת. "כל הלחץ הנפשי שצברתי מגיל קטן התפרק בכמה רגעים. הייתי גמורה. בראש עברו לי מחשבות אובדניות. שכבתי במיטה, ורק רציתי שיניחו לי לנפשי. לא ממש הבנתי מה הטעם בחיים. אני רצה אחרי עצמי ומנסה להשיג את מה? קשה לי לחזור ולחשוב על התקופה הזאת".

כתוצאה מפגיעת המחלה בכבד שלה, שלא החליף כמו שצריך את הרעלים, העלתה כהן 20 ק"ג במשקלה. "במשך חודשיים, כל מה שעשיתי היה לישון", היא נזכרת, "אבל המחלה הזאת בעיקר שמה לי מראה מול העיניים. עבדתי כמו משוגעת באותה תקופה. עבדתי כפרילנסרית, אימנתי בקבוצות וחוגים אישיים, למבוגרים וילדים, וזה הצליח, אבל עבדתי יותר מעשר שעות ביום. הצלחתי, אבל הבאתי את עצמי לקצה. כשאתה עוסק באימון אנשים, מעבר לאנרגיות הפיזיות, אתה צריך לבוא גם חזק נפשית. לתת מעצמך המון, מבלי שנשאר זמן לעצמך".

במשך חודשיים היא לא עבדה. "הגעתי למצב של לחיות או למות", היא מספרת.

כפי שניתן להבין, כהן בחרה בחיים. רק שנה וחצי מפרידות בין נקודת השפל ההיא לבין הפסגה אליה היא מטפסת ביום. השלב הראשון בחזרתה לחיים, היה השלת הקילוגרמים שנוספו לה. "אף פעם לא נלחמתי בעודף משקל. תמיד אכלתי מה שבא לי", היא מודה. "ירידה במשקל היא לא רק עניין של ספורט ותזונה. כשהגוף מאוזן ואנרגטי, אפשר לאכול גם מסמרים.

"ניסיתי המון דיאטות, אבל הבנתי שמה שאנחנו אוגרים סביבנו זה ביטוי למה שקורה בנפש. פתאום הבנתי שאני לא חזקה כמו שאני חושבת. העמסתי על עצמי יותר מדי ומעולם לא הושטתי יד וביקשתי עזרה. זה יצר עומס רגשי מטורף, אבל חיה בטבע שרוצה לשרוד, תשרוד בסוף, קשה ככל שזה יהיה. התחלתי לעבור תהליך שהוא הרבה יותר מירידה במשקל".

הראשון שלימד אותה לשחרר, והראשון ממנו ביקשה עזרה היה מיכאל, אשר עבר אצלה אימון אישי. חודשיים אחרי שהכירו, מיכאל הציע לה נישואין ובחלוף שלושה חודשים, בינואר 2016, הפכו השניים לזוג נשוי, שכיום גם עובד יחד.

מאה נשים

שמונה חודשים ניסתה כהן להשיל את הקילוגרמים המיותרים, ובעיקר להרים עצמה מהמקום הנמוך אליו הגיעה. "כשתיקנתי את העקמת, עשיתי זאת עם הרבה דברים קטנים ששיניתי ביומיום שלי", היא מספרת, "כמו ההליכה, היציבה, הנשימה וחיזוק הבטן. כך שיניתי את ההרגלים. הבנתי שאני צריכה לעשות אותו דבר עם המשקל. קודם כל, שאלתי עצמי מה אני יכולה לעשות עכשיו כדי לעזור לעצמי.

"הבנתי שאני צריכה להתעורר, לקבל כאפה, לאזן את הנפש שלי ולהתמודד עם מה שהיה. התחלתי בקטן. לא חשבתי על 20 ק"ג, חשבתי על מאה גרם. הזוגיות עזרה לי מאוד, העובדה שהיה מישהו שדחף ותמך".

התהליך שעברה חלחל אף הוא לתוך הגישה שלה. "כל מה שאדם עובר, כולל הצלקות והקמטים שעל עורו, חזק הרבה יותר מכל תיאוריה או מידע שאפשר ללמוד באוניברסיטה", היא מסבירה.

אחרי שחזרה לחיים, היא החליטה להעלות הילוך. "קודם כל, עשיתי מחקר ובדקתי למה אנשים משמינים, בזמן שאחרים מרזים", היא משחזרת. "יש גנטיקה, זה נכון, אבל גם הגנים פועלים בדרך מסוימת. יש מדע שנקרא "אפיגנטיקה", שבודק איך הגנים מושפעים מההרגלים ומהפעולות היומיומות. יש מעין "הוראות הפעלה" לגנים".

תסבירי.

"כשאני אוכלת תפוח, הגוף יודע איך להתמודד איתו בצורה מדויקת. הוא מתוכנת לעכל מזון מן האדמה. אם אקח תפוח מסוכר, תפוח שאיבד את צורתו האמיתית, הגנים לא יידעו איך לפעול. הם יתחילו להשתנות. גם אנשים שיש להם גנטיקה רזה מאוד, בגיל 30 יכולים לצבור שומנים או לפתח כרס".

אחרי שסיימה את המחקר, החליטה כהן לצאת לשטח. היא העלתה פוסט, שבו הציעה למאה נשים להצטרף לקבוצה סגורה בפייסבוק, בה תסייע להן לרדת במשקל ובעיקר לעבור תהליך. "רציתי לבנות שיטה, קורס אמיתי", היא מספרת. "קראתי אלפי ספרים ועברתי את כל ההכשרות האפשריות. רוב הידע הגיע מהחיים שלי, אבל רציתי להעשיר את עצמי".

מאה נשים, שלא הכירו את כהן, יצאו יחד איתה למסע. "שיתפתי המון מהתהליך האישי שלי. הייתי מאוד פתוחה איתן", היא משחזרת. "נתתי להן משימות. בדקתי מה עובד יותר ומה פחות ועם זה הלכתי".

לא להיות קורבן

קבוצת הפיילוט הפכה להצלחה גדולה. הדף העסקי של כהן כולל היום קרוב לעשרת אלפים לייקים, הדף הפרטי הגיע כמעט לגבול החברים שניתן לאשר, 20 אלף מנוים על הניוזלטר שהיא מקפידה לשלוח ומאות מגיעים (ובעיקר מגיעות) להרצאות שהיא מעבירה.

את הכל בנתה בעשר אצבעותיה (יחד עם אלה של בן זוגה), כשהיא לומדת בעצמה שיווק, וידאו, עבודה ברשת וכל מה שכרוך בתחום שלה בימינו. כיום היא כבר שוחה בבריכה העמוקה הזאת ללא כל קושי.

רוב האנשים שפונים אליה מעוניינים להרזות, אבל מגיעות גם נשים שרוצות להיכנס להיריון, אנשים שסובלים מעייפות כרונית, מסוכרת וכו'. במקביל, הקימה את "לייפיקס", פורטל בריאות שבו ניתן לעבור כמה תכניות לאורח חיים בריא. חלק ניכר מעלות הקמת האתר, כמאה אלף שקלים, השיגה באמצעות מימון המונים.

"אני לא דוגלת בשיטת תזונה מסוימת. אני מאמינה שאדם צריך לבחור את הדרך הנכונה לו, להקשיב לגוף שלו, ואיתו אני הולכת", היא מפרטת. "אין תפריטים אחידים או ספירת קלוריות. כל אחד בונה את מה שמתאים לו בהדרגה. נוצרה קהילה של אנשים שרוצים לחיות אורח חיים בריא, שמבינים שדיאטה היא לא פיתרון ארוך טווח. לא קל להתמודד עם הרגלי אכילה ודימוי גוף בעייתיים, אשר שכיחים בעיקר בקרב נשים, שמהוות 90 אחוז מהקבוצות.

 דימוי גוף שלילי יכול למוטט אישה, לפגוע בה במציאת זוגיות, בזוגיות עצמה ובקשר עם הילדים.

"הנשים בהדרכתי קיבלו מתנה, את המשקל שלהן, השאלה היא מה הן עושות איתה.

"בסופו של דבר, העדויות מדהימות. מנשים כבויות ועצובות הן הופכות למלאות שמחת חיים וקלילות, ואז גם מגיעות למשקל תקין. כשהאדם מבין שהכל תלוי בו ושהוא לא קורבן של הגנטיקה, הוא מקבל כוח. ממני הוא מקבל גם כלים".

מילת המפתח שחוזרת בדברי כהן היא 'בהדרגה'. "אין שחור או לבן ולא הכל או כלום", היא מספרת. "אין מצב שבו או שאני אוכלת חסה כל היום או שאני טורפת עוגות. לא. אפשר גם וגם. אפשר לאכול פרוסת עוגה ביום, מזה לא משמינים. משמינים מעוגה שלמה.

"צריך למצוא את האיזון בין הגוף לנפש. למשל, לפעמים אנחנו עוברים יום קשה ובסופו מגיעים הביתה ומתחילים באכילה רגשית, שהיא בעצם אכילה מופרזת. אני לא אומרת שצריך להימנע, לדוגמא, מאכילת שוקולד. אבל לא את כל החבילה, קחי כמה קוביות ואת השאר תחזירי למקרר".

כיום, שנה וחצי אחרי הנפילה הגדולה, נמצאת כהן במקום עליו חלמה. היא מטביעה חותם ומשנה חיים לאנשים. "יש לי עוד המון מה לעשות ולאן לשאוף", היא אומרת.

"רק לאחרונה חזרתי מארה"ב עם תחושה אדירה שאני חייבת לפרוץ לשם. נפתח לי הראש פתאום. אני לא עוצרת. אני גם כותבת בימים אלה את הספר השני ועובדת על הקמת בית ספר למנטורים, שילוו בעצמם את המתאמנים. השמיים הם הגבול.

"אבל היום אני יודעת למתן את עצמי ולהוקיר תודה כל הזמן, לדעת שלא מובן מאליו שיש לך בשורה ושאנשים אוהבים אותך. צריך כל הזמן לזכור מה אתה עושה ומה העשייה שלך מביאה לעולם. זו המהות".