צילום: ריאן

יש את הרגע הזה, שבו הכל משתנה. כמו בל"ג בעומר ההוא. זו היתה שעת לילה. סוריל (סוריאל) נפתלייב, אז תלמיד כיתה י', עשה את דרכו עם חבריו לפארק "יד לבנים" בפתח־תקוה, שם המתינו להם כמה נערות. הם חצו את הכביש ברחוב ז'בוטינסקי, מול חטיבת "אחד העם".

"ארבעה מחבריי עברו מתחת לגדר שהפרידה בין המסלולים", הוא משחזר. "אני לא רציתי ללכלך את המכנסיים ועברתי מעל הגדר. באותו רגע חלף שם רכב שנסע במהירות ופגע בי. קמתי אחרי התאונה, שאלו אותי אם אני בסדר. אמרתי ש'כן, הכל בסדר', ומיד נפלתי לתרדמת שנמשכה שלושה חודשים". הרופאים לא האמינו בסיכויי של נפתלייב לחזור לחיים.

אבל רגע, בואו נעצור כאן ונדגיש משהו. לנפתלייב חשוב מאוד שתדעו כי למרות שהוא מתאר את כל מה שעבר עליו מאותו רגע נורא - המבט שלו לעולם אינו מופנה לאחור. "אני לא אוהב לספר על מה הייתי, אלא מה אני הולך להיות", הוא חוזר ואומר כמה פעמים במהלך הראיון.

כיום, כשהוא לומד במכללה, מתאמן בקראטה ועושה כמעט הכל, הוא מרשה לעצמו לערוך סיכום ביניים. "אחרי התאונה לא דיברתי במשך שנה וחודש, לכן היום אני אוהב לדבר, להשלים את כל המילים שלא אמרתי אז", הוא מסביר וצוחק.

המשימות הבאות שלו הן למצוא את מי שיעזור לו להפוך את הסיפור המיוחד שלו לספר, ולשוב ולהרצות בפני בני נוער. "עוד בבית החולים, אחרי התאונה, חשבתי לעצמי שאם כבר קרה לי הדבר הזה, לפחות שיהיה סיפור טוב", הוא מספר בחיוך. "כדי שיהיה סיפור טוב, עבדתי כל כך קשה כדי להתאושש. בשביל הסיפור ובשביל החיים".

צילום: ריאן

מי הנער המפורסם

עד התאונה מסלול חייו של נפתלייב, כיום בן 28, היה ברור. כשהיה בן תשע עלה לארץ עם הוריו, אירדה ואלדר ואחיו שחר, מבאקו, בירת אזרבייג'ן. בארץ נולד גם אחיו טל, כיום בן 15. המשפחה הגיעה לראש העין ובהמשך עברה לפתח־תקוה. ספורט, הוא מספר, היה תמיד אהבתו הגדולה. "הייתי האצן הכי מהיר בחטיבה", הוא אומר, ומוסיף כי היה גם כדורגלן מוכשר וקראטיסט, ספורט אליו חזר לפני שנים אחדות.

במאי 2005 הוא היה תלמיד תיכון "אחד העם", לצד לימודים באוניברסיטה במסגרת תכנית "נוער שוחר משפט עברי", אליה הגיע מתוכנית דומה במתמטיקה. "במבחן הראשון באוניברסיטה קיבלתי 50", הוא מספר. "המורה אמר שחבל על הזמן שלי, כי אני צריך לקבל 100 כדי להמשיך לשנה הבאה. במבחן הבא קיבלתי מאה. באותו שבוע אירעה התאונה".

כיום, במבט לאחור, הוא מודה: "התאונה היתה טיפשות שלי, אבל הנהג עשה הרבה מאוד טעויות. הוא עבר באור אדום, ללא אורות, במהירות גבוהה משמעותית מהמותר בתוך העיר. הוא יודע מי אני, אבל לי אין מושג מי הוא".

נפתלייב נפצע בכל הגוף. בצד שמאל ספג שישה שברים וראשו נחבט בשמשת הרכב שהתנפצה. בעקבות התאונה, הוא מספר, הגיעו חבריו הרבים ובני משפחתו לבית החולים. "הרופאים ביקשו מההורים שיפנו את בית החולים, כי יש פה יותר מדי אנשים. שאלו את אבא: 'מי הנער המפורסם כל כך, שרבים באים לדרוש בשלומו?'".

נפתלייב אושפז תחילה ב"בילינסון" ואחר כך הועבר ל"שניידר". "למשפחה אמרו חד משמעית, שאני לא אתעורר לעולם", הוא מספר, "או שאמות או שאשאר צמח. בן דוד של אבי הוא רופא ראשי ב'הדסה'. כשנשאל אם אחיה, הוא לא ענה, רק סימן 'לא' עם הראש. ובכל זאת, אבא היה האדם היחיד שהאמין ואמר כל הזמן שאחיה. אחרי כמה שנים, הבן־דוד פגש אותי בחתונה משפחתית ואמר לאבא: 'הבן שלך חוזר לעצמו'. בקווקזית זה נשמע משהו לא טוב. אבא ענה לו: 'הוא לא חוזר לעצמו, הוא כבר מעבר לזה, ועושה דברים שאחרים לא עושים'".

אחרי שלושה חודשים בתרדמת, החל הנער להראות סימני חיים. "פחות מחודש אחרי שהתעוררתי, במיטה שלידי בטיפול נמרץ היה מאושפז אדם זמן רב. שאלו אותו כמה זה שתיים ועוד שלוש", הוא משחזר. "עד שהוא ענה, פרשתי בקושי את היד וסימנתי "5". כולם סביב היו המומים. אימא היתה שם איתי וכל הזמן האמינה שאני מגיב לה. אחר כך הרופא הבכיר התחיל לשאול אותי שאלות דומות. עשיתי לו תנועות עם היד כדי שיעלה את רמת השאלות. הרופא הופתע. אבא אמר לו: 'תשאל אותו שורשים'. עניתי לו, עד ששאל על שורש של 80. ל-80 אין שורש".

צילום: ריאן

לפקוח עיניים                      

בחלוף מספר חודשים עבר נפתלייב לשיקום בבית לוינשטיין. בהיעדר מקום במחלקת שיקום ילדים, ואחרי מאבק של אביו, הוא הוכנס למחלקת שיקום מבוגרים. "את יום הולדת 17 כבר חגגתי שם. באו תלמידות שלמדו איתי באוניברסיטה, הייתי המום", הוא מספר. "הן אמרו לי שהן זוכרות אותי, שהייתי חכם".

מה היה הכי קשה בשיקום?

"מה קל בשיקום? הכל קשה. עשיתי את התרגילים הכי קשים, הכי מפחידים. בכל יום עבדתי שמונה שעות בחדר הכושר, גם כשאמרו לי שזה לא בריא. הייתי שובר את עצמי, כי האמנתי שאני יכול לצאת מזה. עשיתי שכיבות סמיכה. מי יכול לעשות את התרגיל הזה עם שלושה שברים ביד, ברגל ובצלעות? הפסיכולוגיות לא האמינו. מאיפה הכוח? רציתי לחזור לעצמי. אני לא יודע איזה שם לתת לזה".

אחד הרגעים היחידים במהלך השיקום, שבו היה קרוב לדמעות, אירע כשהרופאים הודיעו לו כי יסבול מפזילה עד סוף ימיו. "ראיתי איך מתייחסים לאנשים עם פזילה ולא רציתי שגם אליי יתייחסו כך. הלכתי למומחית הכי גדולה בתחום. נכנסתי בלי תור וביקשתי שתעזור לי. ברגע שהיא בדקה אותי ואמרה שאפשר לתקן את המצב באמצעות ניתוח, התעקשתי ונלחמתי כדי שהוא יבוצע באותו שבוע. רצו לתת לי תור לעוד שלושה חודשים אבל לא ויתרתי. אחרי הניתוח אמרו לי שייקח כמה שבועות עד חודש בטרם אפקח את עיניי, אבל עשיתי זאת מהר מאוד. הרופאה נדהמה ושאלה איך עשיתי זאת. הסברתי לה שרציתי לראות את יופייה של אחת האחיות במחלקה".

האמונה באלוהים עזרה לו להתגבר על אותן שנים קשות. האמונה, הוא מעיד, דווקא התחזקה אצלו בעקבות התאונה. "הייתי קרוב לאלוהים והוא החליט שהוא רוצה אותי כאן", הוא אומר. "אין לי במה לפקפק. עצם זה שאני חי זה נס. הרופאים קבעו שלא אלך יותר, שלא אדבר, שלא אזיז את ידיי. אני מרים היום משקולות של 20 ק"ג".

בבית הכנסת המליצו לו לשדרג את שמו, כסגולה למזל טוב, והוא נקרא כיום גם בשם סוריאל.

חמש שנים הוא העביר בבית לוינשטיין. שנתיים וחצי באשפוז מלא, ופרק זמן זהה באשפוז יום. כשחזר הביתה בפעם הראשונה, משפחתו עדיין גרה בבניין ללא מעלית, ואל דירתם עלה כשאחיו נושא אותו בזרועותיו. הוא מפרט רשימה ארוכה של אנשים שבלעדיהם, הוא אומר, הקושי היה רב יותר. מתן מלר, למשל, החונך שהיה צמוד אליו במשך שלוש שנים אחרי שחזר לביתו. "הביאו אותו לחודש והוא נשאר לכל התקופה", הוא מספר. "עד היום אנחנו בקשר". עוד הוא מספר על הפסיכולוגים מבית לוינשטיין, נחמה רפאלי ואריאל יצחקי וכמובן, שני אחיו שהיו איתו לאורך כל הדרך, אמו שטיפלה בו בבית החולים ואביו שדאג לרווחתו ללא הפסקה.

עם זאת, ההתאקלמות מחדש בחברה, שלא תמיד יודעת לכבד את מי שקצת שונה, לא היתה פשוטה, כפי שנוכח במהלך ביקור ראשון בקניון אחרי השיקום. "רציתי לקנות אייס קפה", הוא משחזר. "באותן שנים עדיין דיברתי לא מספיק ברור. המוכרת שאלה שוב מה אני רוצה, וראיתי שהיא הולכת הצידה וצוחקת עליי. אמרתי לה: 'עברתי תאונה קשה ואני משתקם מזה, אבל את, מכמה שאת מכוערת, לא יכולה להשתקם'. כולם בסביבה צחקו והיא נהייתה אדומה. סיפרתי את זה לפסיכולוג, והוא אמר שזו התגובה הכי יפה ששמע. היום כבר לא איכפת לי מתגובות של אנשים. שיחשבו מה שהם רוצים. זה מה שאלוהים רצה שיקרה, זה מה שקרה ואני עדיין משוכנע שאני הרבה יותר טוב מכולם".

בהרצאות שהוא מעביר לפני נערים, הוא מתייחס לתגובות באשר למוגבלותו. "אני אומר להם ש'לפני שאתם שופטים אותי על ההליכה, הדיבור או האופי שלי, תנעלו את הנעליים שלי, תלכו בדרך שהלכתי, תיפלו איפה שנפלתי ותנסו לקום כמו שאני קמתי. אחר כך תדברו כמה שאתם רוצים'".

האדם שיושב מולי בראיון שונה מאוד מהאדם שעבר את השיקום. דיבורו לעתים איטי, אבל זורם. "היה לי קשה מאוד לא לדבר. זה היה סיוט. פעם הצלחתי להוציא קול, פעמיים לא. זה הוציא אותי מדעתי", הוא מספר.

שנתיים אחרי התאונה הוא שקל 52 ק"ג, כיום 65. היקף ידו היתה 27 ס"מ. כיום הוא מציג לראווה יד שרירית שהיקפה 40. שנה שלמה הוא לא הלך על רגליו, כשמונה חודשים הוא לא הזיז את ידו.

"הייתי רואה אנשים שקמים ועוזבים את המחלקה, בזמן שאני לא מצליח וזה הרגיז אותי מאוד", הוא מספר. "פעם קינאתי בכולם, בכל מי שבריא. כיום מקנאים בי, על הכוח הרב שיש לי. התאונה נמצאת אצלי בראש כל הזמן. אין יום שאני לא חושב על ה-27 במאי 2005. כשאומרים לי לשכוח, אני שואל 'למה לשכוח את מה שנותן לי את הכוח?' התאריך ומה שעברתי בעקבותיו נותן לי כוח".

וכוח יש לו בשפע. במהלך השנים הוא התאמן בחדר כושר, ברכיבה על סוסים ובבריכה טיפולית. הוא אפילו חזר לפני שלוש שנים לקראטה, למועדון בפתח־תקוה בו התאמן בצורה רצינית עד גיל 15, ובו התקדם במעלה הדרגות והחגורות.

הוא אף מציג בגאווה סרטון, ששמו "סוריל נפתלייב לא מקבל הנחות", בו מדריך הקראטה מכה במקל עץ על בטנו של נפתלייב, בזמן שהאחרון מחייך חיוך גדול.

"רציתי שאף אחד לא יחשוב לנסות לפגוע בי", הוא מסביר. "אוהבים לפגוע באנשים עם מוגבלויות. לפחות אהבו. כיום, כשרואים אותי, יודעים כבר לא להתעסק איתי".

כיצד שונה העיסוק שלך בקראטה כיום לעומת העבר?

"בעבר הייתי קופץ באוויר, מנתר כמו בסרטים ונותן בעיטה. ניסיתי את זה לא מזמן ונפלתי", הוא אומר וצוחק, "אני חזק פיזית כאילו לא הפסקתי להתאמן מעולם. שום דבר כבר לא משפיע עליי.

"אני לא מתאמן כמו כולם, אני מתאמן קשה יותר".

הגוף החלים מהתאונה, אבל מה עם הראש? איך התאונה שינתה אותך?

"אני לא מפחד משום דבר. קרה לי הדבר הגרוע מכל. עברתי את התאונה הכי קשה, ואם עברתי את זה, שום דבר לא יכול עליי".

צילום: ריאן

באו לחבק אותי

במשך שנים נפתלייב העביר הרצאות המספרות על התמודדותו עם התאונה שעבר. את ההרצאות הוא נהג לפתוח במשפט: "תצחק על הכל, בעיקר על עצמך".

"בהתחלה לא כל כך הבינו למה אני מתכוון, אבל מהר מאוד הם מבינים", הוא אומר. "ההומור שמר עלי במהלך הרגעים הקשים".

בהרצאה הוא סיפר, למשל, על הלילה הוא בשיקום, כשהחליט לצאת לטיול בבית החולים, בניגוד להוראת הרופאים. "שמתי את ההליכון בצד והתחלתי לטייל", הוא מספר. "בקומה אחרת תפס אותי הרופא שלי. הוא החזיר אותי למיטה וצעק עליי ועל האחים במחלקה. עשיתי את זה כדי שאוכל לחזור לעצמי כמה שיותר מהר. גם בשיקום, התעקשתי להתחיל וללכת".

הקריירה שלו כמרצה התחילה עוד כשהיה מאושפז בבית לוינשטיין. "היתה הרצאה לתלמידי בית ספר והחלטתי להיכנס ולספר את סיפורי", הוא נזכר. "אחר כך ביקשתי מהיועצת שתזמין אותי לעוד הרצאות. אלון קדוש, חבר בלב ובנפש, דחף אותי לעשות את זה. הוא אמר שאם אסרב, הוא לא ידבר איתי. בפעם הראשונה, במילה השנייה נתקע לי הקול בגרון. אלון לקח את המיקרופון וסיפר את הסיפור שלי. התגובות היו נרגשות. התלמידים חזרו לבאר שבע וכתבו עליי במקומון של העיר".

כיום, הוא מספר, כבר אינו מתרגש מול קהל. מאז הרצה עשרות פעמים, בבית לוינשטיין, במרכז הספורט לנכים "ספיבק" ואפילו בחטיבת "אחד העם", בה למד. "זה היה מאוד מרגש, הצטלמתי עם המורות, בעיקר עם רונית, שלימדה אותי מתמטיקה ותמיד היה לי 100 אצלה", הוא משחזר. "היא סיפרה לתלמידים מה ומי הייתי וכולם נדהמו".

בהרצאות סיפר על כל קורותיו בפתיחות גדולה. "זה לא היה קשה, להיפך", הוא אומר. "זה מקל עליי מאוד. התחלתי לאסוף יום יום משפטים יפים כדי לומר אותם בהרצאה".

התגובות, הוא מספר, היו נלהבות. במשובים שנתנו המאזינים, קיבל תמיד את הציון הגבוה ביותר. "הם היו באים לחבק, לנשק ולהצטלם איתי", הוא מספר. "מנהלות היו פונות אליי ומבקשות שאתן להן קצת מהמשפטים שלי".

לאחת ההרצאות הגיעו הוריו הגאים. "הם לא האמינו שהילד שלהם עומד ככה על במה ומדבר מול הרבה אנשים", הוא מספר.

כיום נפתלייב לומד מחשבים במכללה ומשקיע את מרצו בלימודים. כתוצאה מכך, הוא לקח פסק זמן מההרצאות אבל כעת הוא רוצה לחזור להרצות. "אני אשמח לקבל פניות מבתי ספר או מכל מקום אחר", הוא אומר. "זה יהיה קשה, אבל התלמידים והתגובות שלהם נותנים לי המון כוח".

כעת לנפתלייב יש מטרה חדשה. הוא כתב על קורותיו מאז התאונה, והיה רוצה לפרסם אותם בספר.

 "אפשר לכתוב ספר שלם על כל יום בחיי מאז התאונה", הוא אומר.

 השלב הבא, מבחינתו, הוא למצוא מי שיעזור לממן את הוצאת הספר ואיש מקצוע, שיעזור לו לערוך את הטקסט שכתב. "כתבתי טקסט מאוד קשה. סופר שקרא את הטקסט אמר שזה סיפור מעולה ואפשר להפוך אותו לספר מצוין, רק צריך מימון. המטרה שלי היא שאנשים יקראו וישמעו את הסיפור שלי, שיידעו שיש תקווה ושאפשר לצאת ממקומות קשים במיוחד.

"אני בטוח שאנשים ילמדו מהסיפור שלי ושהדרך להפחית את תאונות הדרכים מתחילה בלהקשיב לי. נערים יעשו פחות שטויות בכביש. רק שיבוא מישהו שייתן לי את הצ'אנס ויעזור לי".