נטלי וואמבה-בארי (צילום: אלעד גרשגורן)

מופע החדש שלה נטלי וואמבה-בארי עולה על הבמה ושרה לאביה, רובאן וואמבה-בארי, שנפטר לפני שלוש שנים: "אתה יכול ללכת, אבא. אני משחררת אותך. אני לא כועסת עליך".

את המילים האלה כתבה בעקבות מערכת היחסים המורכבת בינה לאביה. בשיר הזה היא למעשה נפרדת ממנו, לאחר שלא ראתה אותו 19 שנה ולא הספיקה להיפרד ממנו לפני מותו פנים אל פנים.

האב, נוצרי פרוטוסטנטי, היה דיפלומט בקונגו שישב בכלא שבע שנים בגלל פעילותו הפוליטית ויום אחד נעלם מחיי משפחתו. למרות שכולם סביבה חשבו שאביה מת, נטלי דווקא האמינה שהוא עדיין חי - וצדקה. כשהאב נמצא, הוא כבר היה קרוב לגיל 80 וחולה. הוא נפטר לאחר מכן בקונגו, מבלי שנטלי זכתה לראותו שוב.

מתחילים לנדוד: מקונגו לצרפת

עבור נטלי, 44, קונגו היא אמנם ארץ הולדתה אך גם זיכרון רחוק. כשהייתה בת שבע משפחתה היגרה לצרפת, וכעבור ארבע שנים עלתה לישראל, ארץ הולדתה של אימה, ישראלית ממוצא מרוקאי.

נטלי חייתה בישראל מגיל 11, למרות שגם פה המשיכה לנדוד, רק הפעם בין ערים: היא הספיקה לגור באשקלון, ירושלים, אילת, נתניה, פרדסיה וכרכור, שם היא גרה כיום עם שתי בנותיה (15, 9) ובן זוגה בארבע השנים האחרונות.

גם במסגרת הקריירה שלה, היא הרבתה לנסוע ברחבי הארץ והעולם. היא זמרת אשר מופיעה למעלה מ-20 שנה על במות, ושרה בעיקר קאברים ללהיטים מסגנונות שונים כמו בלוז, ג'אז, סול, רגאיי, מוזיקה אלקטרונית, מוזיקת עולם ועוד.

בחודש פברואר האחרון השיקה בפסטיבל הג'אז חורף באילת את המופע האישי שלה, שנקרא Humanature, המבוסס על השירים שכתבה והלחינה. ב-20 במאי היא תופיע עם המופע בפסטיבל יערות מנשה ו-14 ביוני תשתתף בפסטיבל מדיטרנה שבאשדוד.

נטלי שרה בעברית, אנגלית וצרפתית, ובתקופה האחרונה מנסה לשיר גם בשפת הלינגלה, השפה ששמעה בילדותה בקונגו - מתוך רצונה להתחבר מחדש לשורשיה האפריקאים.

צילומים: Shutterstock

-
את זוכרת את החיים בקונגו?
"אני זוכרת ביקורים אצל הסבתא שלי שחייתה בכפר. הם גרו בבית קש. סבתא ידעה רק לינגלה ואני ידעתי רק צרפתית, אז דיברנו בידיים. היא החזיקה את אחי התינוק במנשא על הגב והלכתי איתה לעבוד בשדות. כילדה מאוד אהבתי להיות בכפר כי מותר היה שם להתלכלך בבוץ, בעוד שהאמא שלי לא הרשתה לנו. אני גם זוכרת את המוזיקה האפריקאית ששמעתי בשווקים, אצל השכנים וגם בבית, למרות שבבית שמעתי גם הרבה מוזיקה קלאסית, בלוז, ג'אז, גוספל וגם מוזיקה הודית. אבא שלי מאוד אהב מוזיקה".

איך ההורים שלך הכירו?
"אבא היה איש צבא מוכר שדגל בדמוקרטיה. הוא גם היה איש מאוד דתי, שהיה קשור לישראל ואהב את המדינה. הוא הגיע לכאן במסגרת משלחת כדי ליצור קשרים דיפלומטיים עם ישראל ושהה כאן שלושה חודשים. אמא הייתה אז בת 18 ועבדה בחנות צילום. הם הכירו כשהוא בא לחנות לפתח תמונה. הוא עזב בסיום השליחות והם נשארו בקשר, ואז התברר שאמא בהיריון. הוא שלח לה כרטיס טיסה והם התחתנו בצרפת. אנחנו צוחקים במשפחה שהוא לא רצה להבהיל אותה ולקחת אותה ישר להארד קור, לקונגו".

הוריה של נטלי חיו במשך 12 שנה בברזוויל, עיר הבירה של קונגו (להבדיל מקינשסה, שהיא בירת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו), שם גם נולדו שלושת ילדיהם. המשפחה חייתה ברמת חיים גבוהה, בהשוואה לסביבה. "חיינו בסוג של בועה. הלכתי לבית ספר פרטי, היה לנו כל מה שרצינו. הייתה לנו סוכנת בית שגרה בבית. היו לנו גם מכשירי חשמל".

כשנטלי הייתה בת שבע, חייה עברו שינוי קיצוני. "היחסים הפוליטיים בקונגו התחילו להתערער, ואבא נכנס לכלא לכמה חודשים. אני הייתי ילדה אז ואמרו לי שהוא נסע לנסיעת עסקים בחו"ל כי הוא היה כל הזמן בנסיעות. כמו שהכניסו אותו לכלא, כך גם שיחררו אותו".

בעקבות החלפת השלטון בקונגו והמצב הפוליטי הרעוע, הוריה החליטו להגר לצרפת. "אבא שלי קיבל איומים וחשש לחייו. הוא ואמי החליטו לעבור לצרפת, אבל הם לא הודיעו לנו. זה היה סוד כי אסור היה שיידעו שהם עוזבים. אנחנו חשבנו שאנחנו נוסעים לחופשה בישראל כמו שנסענו בכל שנה, אבל הגענו לצרפת. הוא בעצם ברח לצרפת, אחרי שהוא תכנן את זה זמן רב ושם כסף בצד. בצרפת הוא הוגדר כעריק פוליטי וקיבל חסינות. אחרי שבועיים בצרפת הודיעו לנו שאנחנו נשארים שם ולא חוזרים לקונגו. השארנו את כל החפצים והבית שלנו מאחור. לא לקחתי שום דבר אפילו לא את היומן האישי ומחברת השירים שכתבתי. גם לא נפרדתי מהחברים שלי".

בקונגו חיינו בסוג של בועה

-
איך היו החיים בצרפת?
"אז נפקחו לי העיניים. לא רציתי להישאר בצרפת. היה מאוד קשה להגיע פתאום לקרירות הצרפתית. אלה היו ארבע שנים של קושי, מבחינה חברתית. התייחסו אליי שם כשחורה היהודייה. אנשים שם פחות פתוחים לקבל את השונה והחדש, והיו שם הרבה גזענות ואנטישמיות. כל יום עברתי אירועים גזעניים בבית הספר, כולל הצקות, דחיפות ודיבורים, והייתה גם אדישות אליי. הייתה לי רק חברה אחת, סינית. לא הבנתי למה מתנהגים אליי ככה. גם אני לא רציתי להיות שם. יכול להיות שזה בגלל שאני לא נפתחתי. עברתי סוג של טראומה בצרפת".

למרות שמגיל צעיר נטלי נסעה פעם בשנה עם משפחתה לחופשה בת חודש בישראל, היא קלטה שהיא יהודייה רק בצרפת. "בקונגו לא ידענו שאנחנו יהודים. חגגנו בבית את כל החגים הנוצריים. מאוד אהבתי את חג המולד. אבא לקח אותנו לכנסייה, והייתי מתפללת לישו עם אבא שלי. שיחקתי בהצגות בכנסייה את מריה. אמא שלי לא אהבה את זה, ואבא אמר לנו 'כשתגדלו תחליטו מה אתם'".

ומה החלטת?
"נולדתי כיהודייה לפי הדת, אבל כשהבנתי שאני יהודייה, לא ייחסתי לזה חשיבות כי הייתי מוטרדת אז מהעניינים החברתיים. אבא שלי אמר שהכול שטויות. הוא אמר שבכל אדם יש את אלוהים בתוכו. אני לא יודעת מה אמור להרגיש יהודי או נוצרי. אני מאמינה באלוהים שקיים בי ובכל אחד אחר. אני מאמינה באלוהים ומכבדת את כל הדתות".

המשך הנדודים: מצרפת לאשקלון ומשם לירושלים

כשנטלי הייתה בת 11, הוריה עלו לארץ. "שמחתי לנסוע לישראל כי היו לי זיכרונות טובים מהחופשות שביליתי פה, והיו לי בני דודים שהכרתי באשקלון. היה מדהים להיות פה".

אחרי שנה באשקלון המשפחה נדדה שוב, הפעם לירושלים, שם התמנה אב המשפחה לתפקיד בכיר בשגרירות הנוצרית הבינלאומית - ארגון של נוצרים אוהבי ישראל שמשרדיו ממוקמים בירושלים.

נטלי השתלבה היטב בחיי ירושלים, למרות שהיא מספרת שבכל מקום התייחסו אליה כאל חריגה. "בקונגו נחשבתי כלבנה, בצרפת כשחורה וכיהודייה ובארץ כשחורה או כושית. היו ילדים שקראו לי כושית. שאלתי את אמא שלי מה זה כושית? היא הסבירה לי שהמילה כושית בא מהמילה כוש, ארץ כוש, ושמלכת שבא מארץ כוש. מאותו יום הבנתי שזה לא קללה, ולא נעלבתי כי הבנתי שזו הדרך של הילדים להתבטא. הייתי מסבירה להם מה זה כושית".

ואיך היה המעבר לעיר חדשה?
"שוב היה בית ספר חדש אבל היה יותר קל. כולם היו נחמדים לעומת צרפת. גם פה יש גזענות, אבל זה שטויות. כולם חברים של כולם".

היא למדה בתיכון רנה קאסן, אז גם החלה לראשונה להופיע. לכל אורך השנים כתבה שירים ורקדה ושרה לעצמה, ובתיכון חברה להרכב ועלתה לראשונה על במה.

ועכשיו: מירושלים לאילת - ומשם לנתניה

בצבא נטלי שירתה כמדריכת ציוד בטיחות והצלה בחיל האוויר, אבל היא מספרת כי במהלך השירות שלה, היא בעיקר הופיעה בהרכבים שונים במסגרת הצבא. עם השחרור ירדה לאילת, והחלה להופיע בצוותי בידור בבתי מלון. במשך שבע שנים היא עבדה כמנהלת של צוותי בידור, ובמסגרת עבודתה הכירה את מי שיהיה בעלה ואבי בנותיה. כשהתברר לה שהיא בהיריון, השניים התחתנו ועברו לגור בנתניה. מאוחר יותר הם התגרשו.

נטלי על כתפיה אביה, בקונגו

-
שמת לב שההיסטוריה חזרה על עצמה, וקרה לך מה שקרה לאמא שלך?
"לא חשבתי על זה לפני כן", היא אומרת. "נכון. גם הבנות שלי עוברות חוויה דומה לשלי. הן רואות את אבא שלהן רק פעם בשנה כי הוא חי בניו יורק".

לאחר הגירושין היא עברה עם בנותיה לפרדסיה. במהלך כל השנים האלה המשיכה להופיע באירועים, כנסים, חתונות וכדומה, כולל נסיעות להופעות בחו"ל, כמו נסיעה בת שבועיים למוסקבה. עד הגירושין, היא הופיעה כמעט בכל ערב אבל "אחרי הגירושין הייתי אם חד הורית וכבר לא יכולתי להיעדר כל לילה מהבית".

במהלך השנים היא שרה עם הרכבים שונים, כולל "מטבוחה פרוז'קט". כששרה עם הרכב "טרייבלדאנס", החלה להתחבר לשורשיה האפריקאים. "נחשפתי אז למוזיקה שקרובה למוזיקה אפריקאית. זה היה קרש הקפיצה שלי. זה הדליק בי רצון לחקור את המוזיקה והשפה. החלטתי להתחבר חזרה לשורשים האפריקאיים שלי. עד אז שרתי רק מוזיקה מערבית".

החזרה שלה למוזיקה אפריקאית מהווה חלק מהמעגל שהיא סוגרת עם אביה. "כשאבא שלי נעלם למשך 19 שנה, שכחתי את המוזיקה האפריקאית ונסחפתי לזרם מערבי וישראלי יותר. כשהוא נעלם, זה היה כאילו משהו נעלם יחד איתו. הייתי מאוד קשורה אליו. הוא היה אבא מדהים".

עד היום ההיעלמות של אביה נשארה עבורה בגדר תעלומה. כשהייתה בכיתה ח', הוריה התגרשו, ואביה נשאר בהתחלה לגור בישראל והיה בקשר עם ילדיו.

"אחרי הגירושים הוא לא מצא את עצמו בארץ. הוא עבד במשך תקופה כשומר בבריכה במלון לרום, אחד המלונות שהוא היה שוהה בו כשהגיע עם המשלחת. הוא עבר משהו מאוד קשה אחרי הגירושין.