צילום: ריאן

החום בחדר החזרות היה כבד. הבחור החביב עם המשקפיים, שנראה כמו חנון היי-טק טיפוסי, ניגב זיעה ממצחו, לגם מבקבוק הבירה והתקרב למיקרופון. שום דבר לא הכין אותי למה שיצא לו מהגרון רגע אחד מאוחר יותר. לפתע הוא פרנק בלאק, סולנה הזועם של להקת ה"פיקסיז", מרעים בקולו ועושה מחוות גוף תיאטרליות. בהמשך, כאשר אותו בחור, גל קרן פז, הסביר לחברו פריטה מסוימת על הגיטרה ואמר "זה כמו בחדר ניתוח", התברר כי הוא בכלל אורולוג בכיר ב"איכילוב". חברו כסוף השיער, ששמו אלון פורז, מיטיב את הגיטרה על צווארו ופוצח בסולו חשמלית מהפנט - לא בדיוק מה שהייתם מצפים מרואה חשבון, עבודתו הרשמית של פורז.

חמשת חברי הלהקה, שבינתיים קוראים לעצמם "הרכב 24", נראים כמו הדבר הכי רחוק מרוקנרול. יניב גבאי המתופף והבסיסט איציק שטרייספלד הם אנשי היי־טק והקלידן אלון דרור, היחיד שאינו בן 44 (שנתיים פחות), הוא, שימו לב, מהנדס תוכנה. ואז הם נכנסים לחדר החזרות, מכוונים את הכלים וכל העולם פשוט נשאר בחוץ. וזה נשמע פשוט נפלא.

ביום שני הקרוב יעלו חמשת החברים, שחלקם מכירים כבר 30 שנה, להופעה נוספת, שנייה במספר, ויוכיחו כי למוזיקה, ובעיקר לחלומות, אין תאריך תפוגה.

צילום: ריאן

חטיבת הקצב

הכל בעצם התחיל מ"מטילדה". שטרייספלד, פורז וקרן פז למדו בחטיבת הביניים "רשיש" בפתח־תקוה. "היינו המחזור השני בבית הספר", מספר פורז בגאווה. קרן פז למד לנגן על כינור, "עד שהשכנים שילמו לי כדי שאפסיק", הוא מעיד. במקביל, הוא ניגן גם על גיטרה. פורז התלהב מנגינת חברו, אבל לא היו לו האמצעים לקנות כלי נגינה, אז הוא מצא את "מטילדה".

"לימדתי שיעורים פרטיים במתמטיקה, ועל הקיר של אחת התלמידות היתה תלויה גיטרה ענתיקה, בת 80, שהיא אמרה שאני יכול לקחת", הוא משחזר.

"למרות שהיתה מפורקת, מפוצצת, עם צוואר עקום ומפתחות שבורים, ולמרות שאי אפשר היה להשיג חלקים בגלל גילה, החלטתי לקחת אותה. לא היה אז יוטיוב, למדתי לכוון אותה לבד, עם פלאייר". מטילדה היה השם שניתן לגיטרה החבוטה. למה מטילדה? "זה נשמע לנו שם של גרוטאה", מסביר פורז.

בתיכון הם כבר החלו לנגן ולטוות חלומות. "בהשפעת ג'ימי פייג' (לד זפלין) לקחנו את הקשת של הכינור וניגנו על הגיטרה החשמלית עד שמיתריה פקעו", משחזר פורז.

כיוון שכל להקת רוק המכבדת את עצמה צריכה גם בסיסט, שטרייספלד קיבל על עצמו את התפקיד. "איציק חסך אז לקניית אופנוע שהוא מאוד רצה. אמרנו לו: 'עזוב אותך מאופנוע, בס זה מה שאתה באמת צריך'", מספר קרן פז.

שטרייספלד: "בכלל רציתי לקנות תופים, אבל ההורים שלי אמרו לי לשכוח מזה. אז אמרתי 'טוב, אז נקנה בס'. אופנוע עדיין לא קניתי. זה חלום שאשמור לפנסיה".

וכך נולדה בפתח־תקוה של ראשית שנות התשעים הלהקה שעדיין לא גיבשה לעצמה שם. השלישייה השתלטה על המרתף בבית הוריו של שטרייספלד ברחוב רוטשילד בעיר. את מטילדה הם החליפו בגיטרת "קונדור" יפנית, עם אפקטים מובנים, והרגישו עצמם מלכי העולם.

"חפרנו עוד לפני שנולד המונח לחפור", אומר שטרייספלד. הם ניגנו קצת פינק פלויד, הרבה לד זפלין וגם כמה שירים מקוריים.

"הקלטנו את השירים, השמדנו את הקלטות", מעיד שטרייספלד, ופורז מוסיף: "החלום של גל היה לקנות טייפ ארבעה ערוצים. זה עוד חלום שעדיין לא הוגשם. משם החלה ההידרדרות שלו ללימודי רפואה".

הלהקה הגיעה לשיאה במסיבת הסיום של תיכון "אחד העם". הם מצאו מתופף מהשכבה ועלו לבמה מול כל השכבה.

"היינו במגמת פיזיקה וגל כתב שיר על 'מוישה ציקלוטרון', על שם אחד המכשירים במעבדה", נזכר פורז.

"החלום בגיל 16 היה להיות כוכב רוק, לא רופא", אומר קרן פז, "אבל אז הגיעו הצבא, הלימודים והמשפחה שצריך לפרנס. כל מה שקוראים לו חיים. הגיטרות מצאו את מקומן במחסן הבית והמוזיקה פינתה את מקומה". דבר אחד לא נעלם – החברות בין השלושה. גם כשקרן פז טס להתמחות בארה"ב, ומאוחר יותר היה היחיד שנותר לגור בעיר, הקשר נשמר. "והוא היה היחיד שאמר אחרי התיכון שלא יישאר בעיר", אומר שטרייספלד בחיוך.

מדי פעם, באירועים משפחתיים, הבליחו שטרייספלד ודרור להופעות איחוד קצרות. "צחקנו שאנחנו סוג של זמרי חתונות", אומר פורז, "אבל לאורך הרבה מאוד שנים לא יכולתי באמת לנגן בשקט. יש לי ארבעה ילדים, ברגע שהתחלתי לפרוט, מיד בא ילד ושם יד על המיתרים".

"זה בער בפנים כל הזמן, אנחנו שומעים מוזיקה וחיים מוזיקה", מודה קרן פז.

סופרגרופ רפואי

מריצים קדימה 25 שנים לימינו. ב-2014 חזר קרן פז מהתמחות בארה"ב. "כך נקטעה קריירת הביליארד שלי בשיאה", הוא אומר, וכשכל החברים צוחקים, הוא מסנגר על עצמו ואומר: "אל תצחקו, השתתפתי בשתי אליפויות ארצות הברית". הוא התחיל לעבוד בבית החולים "איכילוב" אך לא שכח את המוזיקה. "בער בי הרצון לחזור ולנגן ובסוף אחות מהמחלקה שכנעה אותי לקנות גיטרה, אחרי 20 שנה בהן לא ניגנתי".

בשלב הבא החליט קרן פז להעלות מופע בכנס האורולוגים הארצי יחד עם שותפו למחלקה, פרופ' אלכס גרינשטיין, יו"ר איגוד האורולוגים הישראלי, וחובב מוזיקה בעצמו. לא בדיוק קיסריה, אבל יותר טוב מלשיר במקלחת. הם צירפו אליהם את המרדים האחראי על ניתוחי יום באיכילוב, שתפקד כמתופף.

"הקמנו סופרגרופ", מספר קרן פז בחיוך. "היה חסר לנו בסיסט ופניתי לאיציק. זה היה גרוע כמו שאפשר לדמיין".

לפני שנתיים בערך, בסיום של אחת החזרות, ראה קרן פז מודעה של "החצר האחורית", פרויקט שמחבר בין מוזיקאים בהתמחויות שונות וברמות שונות, המחפשים הרכבים לנגן בהם. אחרי שנוצרים ההרכבים, ואחרי בחינה מדוקדקת, זוכים ההרכבים גם לליווי מקצועי. "היתרון הגדול של הפרויקט שלנו, הוא שכשיש לך מאגר גדול של מוזיקאים, אתה יכול לצוות אותם בהתאם לרמתם, מה שיוצר הרכבים אחידים וטובים יותר", מסביר קים קידר, מנחה ההרכב.

שני האורולוגים הצטרפו להרכב, כשטרייספלד ודרור הגיעו להופעות בכדי לתמוך וליהנות, ולפתע הבליחה במוחו של הרופא המחשבה – למה לחפש רחוק, אם אפשר להישאר קרוב? "הקרבתי קורבן למען האמנות ועזבתי את ההרכב הקודם לטובת ההרכב החדש", אומר קרן פז בחיוך.

אחרי 25 שנה התאחדה השלישייה פעם נוספת, הפעם במסגרת מסודרת ומפוקחת. "כשאתה מנגן רק עם חברים, אף אחד לא עומד מן הצד ומנסה להבין אם אנחנו עושים משהו טוב, אין ביקורת אמיתית", מסביר קרן פז.

השלישייה ביקשה להצטרף לפרויקט כחבורה, ופה נכנסו לתמונה שני החברים הנוספים, גבאי המתופף ודרור הקלידן, שהגיעו עצמאית לפרויקט ושודכו להרכב המתהווה.

דרור לא נגע בקלידים בערך 20 שנה. כילד הוא למד לנגן על אורגן עם מורה פרטית. "היא חשבה שאני מאוד מוכשר ושלחה אותי לקונצרטים, אבל ברגע שרצו שאנגן באך ודומיו, העדפתי לשחק כדורגל והאורגנית נזרקה הצידה", הוא משחזר. "בתיכון למדתי תיאטרון ב"תלמה ילין". בכל כיתה היה פסנתר והייתי מגיע בשבע בבוקר ומנגן. הצטרפתי קצת למוזיקאים, שרתי וניגנתי. בצבא זה נגמר. הייתי קצין בתותחנים ואז עבודה, משפחה, שלוש בנות".

לפני שנתיים הציע לו חבר מהעבודה להצטרף להופעה והניצוץ נדלק מחדש. "הבנות גדלו, התחלתי לחפש באינטרנט הרכב להצטרף אליו והתגלגלתי לחצר האחורית", סיפר. "נשלחתי להרכב אחר. אני כל פעם מחליף הרכבים, אולי זה השבוע האחרון שלי פה. היום אני צריך להחליט".

שטרייספלד: "תקרא את החוזה, אין לך לאן ללכת".

דרור: "סך הכל אנחנו באים בשביל הכיף. בהרכב הקודם לא הרגשתי שאני נהנה. ביקשתי לעבור, שיבצו אותי עם החבר'ה האלה, ואני איתם מאז ההופעה האחרונה שלהם, לפני שלושה חודשים בערך".

גבאי הוא סיפור שונה. זה לא שההורים לא הרשו לו לקנות תופים כילד, הוא בכלל לא חשב אז על מוזיקה. גם חבריו להרכב נדהמו לגלות שהמתופף שלהם החל לחבוט על המצילות רק בגיל 40. "הבן שלי התחיל לתופף, קניתי לו מערכת תופים", הוא מספר. "נדלקתי ומאז אני מתופף הרבה יותר ממנו וחי את זה יותר".

מבקר מוזיקלי דגול אני לא, אבל בחזרה בה נכחתי, חוסר הניסיון של גבאי כלל לא ניכר. הפנים המופתעות של חבריו כששמעו על כך, העידו כי גם הם לא חשו בכך. "אני לא ברמה שלהם בכלל", הוא מחייך בצנעה. "גם אני הגעתי מהרכב אחר, בו לא ממש הסתדרתי. כשהגעתי אליהם, זה היה מבחינתי שדרוג אמיתי".

פורז מעודד את חברו ואומר: "לא למדתי נגינה בצורה מסודרת. אני לא יודע תווים, רק אקורדים. אין לי הרבה מושג מה בדיוק אני עושה. יש לא מעט גיטריסטים גדולים שלא יודעים".

צילום: ריאן

חוסכים מקלחת

החיבור בין החמישה מופלא. קשה לזהות מי מהם חבר כבר 30 שנה ומי הכיר רק לפני מספר חודשים. אבל כמו בקבוצת כדורגל, גם להקה צריכה את הזמן להתחבר וללמוד לעבוד יחד. לשלושת המייסדים היו 30 שנה לעשות זאת, עם שני החברים החדשים זה קרה כמעט בין רגע. "הם נכנסו להרכב שכבר רץ, שכבר עבד על שירים, והם היו צריכים ללמוד את העיבודים", מוסיף קרן פז.

שטרייספלד: "בעניין הזה, למנחה יש תפקיד משמעותי. כמו למאמן כדורגל. קים יודע להיות בשליטה, מרגיש אותנו".

פורז: "אנחנו באותו גיל ובאותו מצב משפחתי. החיבור טוב ופשוט, ובעיקר באים ליהנות, בלי טיפת אגו, ועובדים לקראת ההופעה".

אז אמרנו שחם מאוד בחדר החזרות. "יניב חוסך פה על מקלחת, הוא רוחץ בזיעה", אומר פורז בחיוך. אבל זה לא מפריע לחבר'ה ליהנות ולספק ביצועים מעולים באחת החזרות האחרונות לפני שיעלו על הבמה. מדי פעם קידר עוצר את החבורה, נותן הערות וטיפים.

הרפטואר מגוון. החספוס של ה"פיקסיז" מתחלף ברכות של אהוד בנאי, עובר לקשיחות של ג'ון מאייר ולמלנכוליה של דייוויד בואי ומסתיים בביצוע בלוזי מפתיע במיוחד ל"אני שוכב לי על הגב" של אריאל זילבר, שמתחיל בכלל כ"Dance me to the end of love" האלמותי של לאונרד כהן המנוח.

"לשני השירים יש אותם אקורדים רק בסדר מעט שונה, והחלטנו לבלבל את הקהל ולהפתיע", מסביר פורז. שאר השירים מתחלקים בין ישראלים ולועזיים, קלאסיקות רוק לצד, אפילו, "נסיכה" של אמנית האינדי הילה רוח. קרן פז אחראי על המוזיקה החדשה יותר, בזמן שפורז מצהיר כי "אני לא שומע מוזיקה שנוצרה אחרי שנולדתי". הרבה מאוד שירים נשארים על רצפת חדר החזרות, אחרי שהתגלו כלא מתאימים. "לא הכל מתחבר", הם מסבירים.

החברים מתייעצים, מתלבטים ומקפידים על כל תו ואקורד, ואפילו על מספר צרידות האצבע שיעשה הקלידן לפני תחילת הנגינה, ממש כאילו ביום שני יעלו על הבמה באיצטדיון "וומבלי" מול רבבות, ולא ב"פאפאיתו", בר ההופעות בדרך שלמה (סלמה) בתל אביב.

"כשיש לך יעד, אתה מתמקד ומפקס למטרה מסוימת", מסביר פורז, כשאני שואל מדוע בכלל להשקיע כל כך הרבה ולעלות על הבמה. "בגיל 40 פלוס אתה חייב את המיקוד הזה. הילדים גדלו, פחות צריכים אותך בבית. אתה בעיקר מפריע שם".

"כולנו עובדים בעבודות יומיומיות מאוד רציניות. אנחנו צריכים את השחרור הזה, להרגיש כמו בנעורים פעם נוספת. זה מכניס איזון שמאוד חשוב בחיים", מוסיף שטרייספלד.

"כל כך הרבה שנים אתה עובד קשה כדי לאפשר לעצמך ברבות השנים לקבל כמה שעות של שקט", מוסיף דרור.

ומה קורה כשעולים על הבמה?

דרור: "שם הכל קורה. אותי תמיד שמים מאחורי עמוד, כדי שאף אחד לא יראה אותי. אני מזמין אורחים, חברים, ואף אחד לא רואה אותי".

גבאי: "אצל המתופפים זו בעיה ידועה".

קרן פז: "זו מכה אדירה של אדרנלין. כמו כשאתה עושה ניתוח ממש מוצלח, וכולם מסתכלים עליך".

פורז: "פעם אחרונה הרגשתי ככה כשהייתי מפקח במס הכנסה".

שטרייספלד: "אני גם רץ למרחקים ארוכים. וכמו בהופעה, יש קו סיום, אבל הוא בעיקר ציון דרך שמסמל את כל מה שעשינו עד אז".

קרן פז: "הופעתי גם כגיטריסט, וכשאתה מרגיש שאתה עושה משהו מול אנשים, שאנשים מסתכלים עליך, זו חוויה מאוד חזקה, שמתכתבת עם האגו בצורה מאוד יפה".

איך עובדת הדינמיקה בתוך הלהקה? לא הצלחתי להבחין בהיררכיה מסוימת.

קרן פז: "יש לנו בעיה עם זה שפורז לא מפסיק להשתמש בסמים, מגיע לחזרות לא מוכן עם האבקה עדיין על האף (צוחק)".

אין תחושות החמצה וצביטה בלב על השנים האבודות?

"אני שמח שידעתי לעצור בזמן ולפתח קריירה, כדי לחזור למוזיקה בגיל מאוחר יותר", אומר קרן פז.

גבאי: "אני לא מקנא באמנים צעירים שאני רואה היום, הנאבקים ומנסים לפרוץ. מוכשר ככל שתהיה, הפירמידה כל כך קטנה, מעטים מצליחים באמת ומרוויחים. השאר מנהלים מלחמות קיום וזה כבר לא כיף".

פורז: "אנחנו באים לעשות כיף, להתפרק וליהנות ולא מנסים להתחרות באף אחד. השלמנו עם זה שמעריצות לא יהיו לנו, ולא נהיה מקצועני-על. אתה בא בגישה אחרת ורק נהנה".

דרור: "אני הולך להצגה ורואה שחקן בגיל שלי, שלמד איתי ב 'תלמה ילין', ועד היום מופיע כשחקן משנה, שיוצא מדלת אחורית ואף אחד לא מכיר. אני יודע שהם לא מלקקים דבש. אני לא מתחרט שבחרתי בהיי-טק, כי עכשיו אני במקום שמפרנס משפחה, ויכול להרשות לעצמו להקדיש את הזמן גם לנגינה".

אז זה לקח 25 שנים בערך, והחלום הגדול לעלות על במה ולהופיע יחד התגשם. מה החלומות הבאים? דרור: "הייתי רוצה שהלהקה תשיר חומרים מקוריים".

"הייתי רוצה להופיע עם אריק קלפטון", אומר פורז, שאחראי על שיריו של קלפטון בלהקה. הוא נזכר בימים העליזים של מועדון ה"לוגוס" בת"א, שהצליח מאוד בשנות ה-80 וה-90. "חבר שעבד שם סיפר על להקה שעשתה גרסאות כיסוי ללהקת 'הדלתות'", הוא אומר. "חברתו אמרה לו שהם נשמעים טוב, אז הוא ענה: 'רק חבל שהם לא עשו את זה לפני 'הדלתות''".

וקרן פז מפנטז בחיוך: "אני רוצה שנופיע באירוויזיון. אחרי שנסיים לייצג את פתח־תקוה, נייצג את מדינת ישראל".