אשר קשר //

בשעה 5:00 בבוקר, שעות אחדות בלבד לאחר ששבה מהופעה בפאב בצפון, נכנסת הזמרת שרון עזריה למכונית הסקודה שלה בעיניים טרוטות ונוסעת למחסום ג'למה, בכניסה הצפונית לג'נין.

בזמן שהיא ממתינה לנוסעים שלה היא צופה במאות הפועלים הפלסטינים היוצאים לעבודתם בישראל, נחלצים ממחסומי המתכת לאחר הבדיקות הביטחוניות הקפדניות.

בזווית עינה היא רואה אם ובנה הקטן צועדים באטיות לעבר מכוניתה. עזריה יוצאת אליהם, מברכת אותם לשלום ובודקת ברשימות שבידיה.

אחרי שווידאה שהם הפרטנרים שלה הבוקר הם נכנסים למכוניתה ועושים את הדרך לבית החולים רמב"ם, שבו יקבל הילד טיפול מציל חיים מהמחלה הקשה שבלתי אפשרי לטפל בה במקום שהגיע ממנו.

עזריה בקליפ שצולם על רקע חומת ההפרדה בבית לחם | צילום: אופיר מורדוב

"בכל הסעה שאני עושה בשנים האחרונות אני פוגשת ילדים שנראים תשושים", היא אומרת.

"זו לא רק המחלה. הם התעוררו בשעות לא שעות כדי לעבור את הבידוק הממושך במחסום. אני לא יכולה שלא לחוש צער עצום על מצבם. אני תוהה כיצד רק לפני שעה וחצי יכולתי לרחם על עצמי בגלל שקמתי ב־5:00 לפנות בוקר אחרי שהופעתי עד שעה מאוחרת, והם נודדים בדרכים כבר משעות הלילה כדי להגיע בזמן לבית החולים". 

את מדברת איתם?

"לפעמים אנחנו מחליפים כמה מילים בערבית או באנגלית כשאני עוזרת להם להכניס את הדברים לאוטו, כי לרובם יש תיקים וחפצים אישייםשיזדקקו להם באשפוז.

"כשאני מחזירה אותם מבית החולים למחסום בערב, רוב הילדים והמלווים תשושים ונרדמים מיד, כך שרבות מהנסיעות הן שקטות, ללא דיבורים, וזה ממש בסדר. אין לי ציפייה לשיחות עומק.

"עצם המעשה והפגישה בינינו מספיקים לי להמשיך ולתרום את חלקי. אני לא מחפשת להיות גיבורה, לקבל מחמאות או לזכות בתהילה אישית".

יותר מוזיקה, פחות פרסום

בגיל 44 שרון עזריה כבר אינה מחפשת תהילה, לא כפעילה בעמותת "הדרך להחלמה", שמתנדביה מסיעים מאות ילדים חולים מעזה ומהשומרון לבתי חולים בישראל, וגם לא כמוזיקאית. "אני עושה את הדברים שאני מאמינה בהם", היא אומרת.

בקרוב יצא לאור האלבום הרביעי שלך, ורוב העולם אינו יודע שהיו לך שלושה אלבומים לפניו.

"חשוב לי לעשות מוזיקה. פחות חשוב לי להתפרסם".

אבל מוזיקאים רוצים להגיע לכמה שיותר אנשים.

"עם השנים גיליתי שאני יותר טובה באחד על אחד או באחת על כמה. נוח לי בהופעות בפאבים יותר מבמקומות גדולים שבהם האמירה פחות אישית ופחות מתחברת.

"אותו דבר אני מרגישה בהסעות של 'בדרך להחלמה'. אם אני גורמת אושר לבן אחד או שניים זה די והותר בשבילי".

בשנים האחרונות הפכו ההסעות לחלק משגרת חייה של עזריה. עשרות פעמים צלחה את הדרך אל המחסום וממנו והיא אינה מתכוונת לחדול.

לא חששת?

"אולי בהתחלה. כל השנים טורחים לצייר לנו את הפלסטינים בתור אויב ומפלצת, ואז בפגישה האישית במכונית אתה פוגש אנשים בדיוק כמוך ואתה בהלם. פתאום אתה מבין שהמציאות אחרת.

"לצערי, יש מנהיגות שדואגת להכניס פחד לתודעה כל הזמן. אין תחליף לפגישות כאלה כדי להפיג את הפחד ולהבין שבצד השני יש אנשים כמוך וכמוני. בעצם, לא כמונו, כי המזל לא האיר להם פנים, והם חייבים להיות שעות בדרכים כדי להגיע לבית חולים.

"קרה לי שאמרו לי בסוף הנסיעה שגם הם פחדו ממני בהתחלה כי גם להם טרחו להסביר כל השנים שכל היהודים הם מפלצות. בעיניי, רק ככה יגיע השלום האמיתי. אין תחליף לפגישות האלה, בשני הצדדים".

לנסוע עם האויב

לעתים נוצרים קשרים בזמן הנסיעות. "זה קורה בנסיעות בשעת בוקר מוקדמת, כשעוצרים לשתות קפה, ויש כאלה שאוהבים לראות את הים מכביש החוף ולשאול שאלות התמצאות", אומרת עזריה.

"זכורה לי נסיעה שבה הסעתי את אשתו של מושל ג'נין ואת בתה הבכורה. שתיהן נשים יפות מאוד, דוברות אנגלית רהוטה, והתחלנו לדבר על הודו. הן אמרו שהיו רוצות לאכול ממתק הודי מסוים, וגילינו שכולנו אוהבות אותו.

"היתה גם אמא לבן ארבע מכפר ליד ג'נין שהיה אמור לעבור טיפול דיאליזה ברמב"ם. היא התיישבה לידי כי הילד נרדם מיד כשנכנס לאוטו. ראיתי שהיא מוכרחה לדבר עם מישהו ושוחחנו בערבוביה של ערבית, אנגלית ותנועות ידיים.

"בסוף נפרדנו בבכי. כשחזרתי הביתה באותו היום סיפרתי לילדיי, סתיה (20) ומנו (13), את הסיפור שלה. סתיה, שבדיוק קיבלה רישיון, אמרה לי מיד 'גם אני רוצה להשתתף בהסעות'".

שרון עזריה. "מדהים לראות את הדברים כמו שהם קורים מהצד השני" | צילום מהקליפ: אופיר מורדוב

יש רגעים קשים?

"הרגעים הקשים הם כשילדים שהסעת נפטרים. לי זה עוד לא קרה, אבל חברים שלי מ'בדרך להחלמה' נוהגים לנסוע לניחומי אבלים אצל המשפחות. הקשרים שנוצרים בזמן הנסיעות משמעותיים מאוד".

את המוזיקה שלך את משמיעה להם?

"לפעמים. באחת ההסעות אמא אחת שאלה אותי במה אני עובדת ופשוט שרתי להם שיר בערבית שאני מכירה והשמעתי לה ולבן שלה את אחד האלבומים שלי. זה כמובן שימח אותם מאוד והקליל את אווירה".

להתחיל מבראשית

עזריה קנתה את פרסומה בשנת 2005, כששרה גרסה מחודשת ומוצלחת לשירו של אהוד מנור "בראשית", ששר גבי שושן ז"ל. היא הוציאה לאור את האלבומים "עכשיו זה הזמן" (2003), "הבית שלי" (2008) ו"ציפור כחולה" (2014), שהוקלט באולפן של שרון במושב גן השומרון, בהפרשי זמן ארוכים.

המוזיקה היתה מרכז חייה של עזריה מיום שהיא זוכרת את עצמה כילדה במושב צור משה בעמק חפר. "כשהייתי ילדה שרתי במקהלת העפרוני", היא מספרת.

"ניגנתי בגיטרה ובהמשך גם בגיטרה בס. בצבא שירתי כצפרית בשדה דב ובמקביל התחלתי ללמוד ברימון, עם מיקה קרני ודניאל סלומון".

הם מפורסמים מאוד, איפה את נתקעת בדרך?

"אני לא מרגישה ככה. מבחינה מוזיקלית מעולם לא נתקעתי. אני מתפתחת כל הזמן. מבחינת קהל, אולי זו החתירה שלי לשלמות, העובדה שאני לא מתפשרת. רק בגיל 29 הוצאתי את האלבום הראשון שלי, אחרי שנים של עבודה".

את לא מצטערת בדיעבד?

"ממש לא. זה האופי שלי, ואני לא יכולה להיאבק בו. כבר בתקליט הראשון אמרתי שאני מקווה להגיע לכמה שיותר אנשים, אבל בדרך שלי, מהדלת האחורית. הקארמה שלי זה לאט וביסודיות. זה הגורל שלי, ואני אוהבת אותו".

כשרואים זמרים אלמונים הופכים לכוכבים בן ליל בעקבות תוכנית ריאליטי, זה לא צובט בלב?

"בגיל 44 אני יכולה לומר באמת ובתמים שלא. כמה פעמים הציעו לי להופיע בתוכניות ריאליטי וסירבתי. היצירה שלי אינטימית מאוד. יש בי קונפליקט תמידי בין היחשפות להשתבללות. אמנם אני רוקיסטית בנשמה, אבל גם מופנמת מאוד.

"אני יודעת שזה נשמע כמו ניגוד לכאורה, אבל לא אצלי. בכל פעם שאני צריכה להיחשף בשיר חדש אני מתקפלת, מתחבטת ונבוכה. לכן סוג ההופעות שאני מגיעה אליהן במועדונים קטנים מתאים לי מאוד.

"אני גם מופיעה עם השירים שלי במופע הקברט של 'תאטרון תו', שבו אני עומדת על פיגום גבוה מחופשת לציפור שיר כחולה, אותה ציפור שעל שמה נקרא גם אלבומי השלישי". 

את המוזיקה שלך את כותבת בעצמך?

"כמעט את כולה. ב'ציפור הכחולה' למשל היה שיר של מאיר אריאל בשם 'האושר הגדול מדי'. אני חברה של שירז, הבת שלו, ויום אחד היא הזמינה אותי לחדר העבודה של מאיר ואמרה לי שאני יכולה לעלעל בקלסרים שלו ולבחור שיר.

"הרגשתי שאני נכנסת לקודש הקודשים של אחד האמנים והיוצרים הכי גדולים שחיו כאן. הוצאתי קלסרים שהיו בהם שירים שעל חלקם נכתב שהם מיועדים לאמנים מסוימים כמו שלום חנוך. היו שם גם חלקים משירים לא גמורים, טיוטות וציורים שלו, כי הוא היה צייר נפלא. בסוף בחרתי שיר בשם 'האושר הגדול מדי'".

עזריה. "אני לא מחפשת להיות גיבורה או לקבל מחמאות" | צילום: יאיר שגיא

את מתפרנסת ממוזיקה?

"בגדול כן. אני מלמדת פיתוח קול, מדבבת בסדרות ולפעמים גם בפרסומות, למשל בפרסומת של טרה עם מנשה נוי", היא צוחקת. "במקביל אני עובדת על האלבום הרביעי שלי.

"בקליפ של אחד השירים שלו נסעתי לבית לחם. כל העיסוקים שלי משתלבים זה בזה. במדינה כמו שלנו אין מנוס מזה".

חיה פוליטית

על רקע הצד עטור הגרפיטי של חומת ההפרדה בבית לחם עזריה שרה את מה שהיא מאמינה בו באמת ובתמים: Love is The Only Way. השיר מלווה בנגינת הגיטרה של גיגה, שמלווה אותה יותר מ־20 שנה.

"מניסיון החיים שלי אני אומרת שאין דרך אחרת מלבד האהבה. אני רואה את זה בפניהם של האנשים שאני מסיעה לבית החולים ובחזרה. האיש הזה כבר לא ישנא אותי ולא יחשוב שישראלים הם מפלצות".

למה הצטלמת דווקא שם?

"כי זה מראה את הצד השני. אם מהצד הישראלי זו חומה מפלצתית של בטון בלתי נגמר ומגדלי שמירה, מאחור, על הקיר מהצד של בית לחם, יש ציורי גרפיטי מדהימים של האמנים הגדולים בתבל, גם של בנקסי. זה מראה שאפשר ליצור אמנות גם על חומות בטון מאיימות".

עם מי נסעת לשם?

"עם חבר תושב בית לחם שנפגש איתנו בבית ג'אלה ולקח אותם במכונית הפרטית שלו. בילינו שם יום שלם ומרתק וזכינו לאירוח חם ומכניס אורחים. היה מדהים לראות את הדברים כמו שהם קורים מהצד השני".

בשם האח

ל"בדרך להחלמה" הגיעה עזריה דרך חבר טוב, יובל רוט, ששכל את אחיו, אהוד רוט ז"ל. רוט, שהיה בשירות מילואים בעזה, עלה על טרמפ עם חייל נוסף.

השניים נרצחו בידי המחבלים שהיו מחופשים לחרדים. בעקבות האובדן הצטרף האח השכול לפורום הישראלי־פלסטיני של משפחות שכולות. בשנת 2000, כשגילה דרך הפורום את הצורך בהסעות של חולים מהרצועה ומהשטחים לישראל, הקים רוט את עמותת "בדרך להחלמה".

"מתנדבי העמותה מלווים ילדים פלסטינים לטיפולים שוטפים בבתי חולים בישראל", הוא אומר. "מדהים לראות איך נוצרות חברויות בתוך התופת. פגישות מרגשות מתרחשות בכל יום בינם ובין ילדים פלסטינים חולים שמלווים בהוריהם.

"הילדים האלה זקוקים לבדיקות ולטיפולים מורכבים שלא ניתנים בבתי החולים ברשות הפלסטינית, והם יכולים לקבל אותם רק בארץ. בגלל המצוקה הכלכלית של המשפחות אין באפשרותן לממן את הנסיעה".

המתנדבים מסיעים לפחות חמש משפחות בכל יום. "עיקר הפעילות נעשית ממחסום ג'למה לבית החולים רמב"ם בחיפה. יש גם הסעות מאזור קלקיליה לתל השומר, לאיכילוב ולבילינסון, ומשפחות מעזה לבתי חולים במרכז ובירושלים", אומר רוט.

"מעבר לעניין הבריאות, בפגישות נוצרים איים קטנים של שלום. אני מקווה שבבוא היום הם יתאחדו ויהפכו לאי גדול של שלום".