רמי מסעוד בברקן. צילום: אייל עצמון

בקצב האירועים של מדינת ישראל, קשה לזכור את מי שניסה לערער את שגרת החיים של התושבים והעובדים באזור התעשייה ברקן, באמצעות הרצח של זיו חג'בי, 35, וקים לבנגרונד־יחזקאל מראש העין, 28. המחבל הפלסטיני, אשרף נעאלווה, 23, תושב הכפר שוויכה, שעבד ב"קבוצת אלון" מספר חודשים, ירה בהם למוות. נכון למועד פרסום הכתבה, הוא טרם נתפס.

חודש וחצי אחרי הפיגוע, יצאנו לביקור באזור התעשייה ברקן, שעבר טראומה ועדיין מתקשה להתאושש. שוחחנו עם העובדים במקום, פלסטינים ויהודים, כדי לראות מה השתנה מאז הפיגוע. רובם העדיפו לא להזדהות, והסבירו זאת בכך: "פשוט רוצים לחזור לאיך שהחיים היו קודם". אבל גם הם יודעים, שלא בטוח שזה אפשרי.

קים לבנגרונד-יחזקאל ז"ל. צילום: מתוך הפייסבוק

"מוקיעים את המחבל"

פאהד, מנהל נגרייה באזור התעשייה, מספר שמאז האירוע החמירו הבדיקות הבטחוניות: "יש אבטחה יותר כבדה. אנחנו באים בבוקר מוקדם יותר בשביל להגיע לעבודה. הבידוק קפדני יותר ולוקח יותר זמן ויש קשיים בבדיקה בשער".

איך היחסים עם העובדים היהודים?

"היחסים טובים, אבל קצת השתנו. הצד הישראלי לא יודע מי ערבי טוב ומי רע. הכל אותו דבר בעיניהם. ביומיים הראשונים היה קצת קשה אבל מאז חזרנו לשגרה. תמיד יש אנשים טובים שמגנים את הדברים האלה".

אתה חושב שזה מקרה בודד?

"כן. והוא עדיין לבד, לדעתי. אם היו לו אנשים שעוזרים לו הוא כבר היה נתפס כי מישהו היה מדווח. הוא תכנן בתחכום איך להתחבא אחרי הפשע הזה".

לכניסה למפעל של "קבוצת אלון", שמייצרת פחים ומיחזוריות ודוגלת בפתרונות לאיכות הסביבה, מגיע פועל פלסטיני. הוא מציג תעודת זהות ירוקה ועובר בדיקת מגנומטר, בדיקה שלא הייתה קיימת עד לפיגוע. "מרגישים הבדל", אומר המאבטח בכניסה, "העובדים הערבים משתדלים יותר להראות ליהודים שהם בסדר, ושהם מוקיעים את המחבל שהגיע מתוכם. לדעתי, היחסים השתפרו".

אז למה שמו פה אבטחה?

"כדי להרגיש יותר בטוחים, שהברק לא יכה באותו המקום פעמיים".

מאבטח אחר אומר לנו: "החשש של היהודים מובן. בא לפה אחד שעבד מתוכם, וזה פגע במרקם העבודה השברירי הזה. זה טבעי שיהיו כאלה שיסתכלו בעין לא יפה על העובדים הפלסטינים, אבל זה נראה כאילו הם עדיין בסדר אחד עם השני".

אתה מרגיש את זה?

"בטח. יש מין שקט מתוח כזה מתחת לפני השטח. על פניו כולם מציגים כאילו הכל כרגיל, למרות שעדיין לא תפסו את המחבל".

אזור התעשייה ברקן. צילום: אייל עצמון

"מנסים לשכוח"

במפעל של "קבוצת אלון", שבו אירע הפיגוע, עובדים קרוב ל־250 פלסטינים וכ־50 יהודים. אחד העובדים הפלסטינים הוותיקים הוא רמי מסעוד, 48, שעובד כבר שש שנים ב"קבוצת אלון" ו־28 שנים באזור התעשייה ברקן. "היחסים נשארו טובים", הוא אומר, "למרות שזה ירד קצת בימים הראשונים אחרי הפיגוע. היינו פה כמו משפחה. אפילו יותר. המילה דו־קיום הייתה קטנה בשבילנו. אני מקווה שזה יחזור".

מה הפלסטינים חושבים על האירוע והמחבל?

"הוא היה פה עובד חדש. הוא לא היה אחד משלנו. אנחנו מביאים לפה את הילדים שלנו, היהודים מביאים את הילדים שלהם. אנחנו מוקיעים את המחבל הזה שהרג את החברים שלנו".

אתה חושב שיתפסו אותו?

"אני מאמין שכן. אבל לפני שמענישים אותו צריך להביא אותו לפה, שנראה לו כמה שהוא זבל. זה בכלל לא קשור ליהודים וערבים, זה עניין של בני אנוש. הוא ניסה להרוס לנו את המשפחה ולפצל אותנו".

למה, לדעתך?

"היו דיבורים שאולי בגלל בעיות שהיו לו בבית. אולי הוא רצה שיהרסו למשפחה שלו את הבית כתוצאה מהפיגוע. אני באמת לא יודע מה גרם לו לעשות את זה. זה היה כמו בעיטה בבטן. כמו חלום רע. סדק בחיים שלנו. אנחנו מנסים לשכוח את זה".

מסעוד אומר שצריך לשמור על תחושת האחדות: "לא ניתן לו להרגיש שהוא הצליח. למרות שהבידוק הבטחוני בכניסה לברקן מוציא לנו את הנשמה".

למה הוסיפו אבטחה?

"בעל הבית רוצה לתת לישראלים להרגיש בטוחים. לפני כן לא היו מאבטחים. לי היה מפתח והייתי פותח לכולם. הביאו אותם להחזיר את תחושת הביטחון".

ואנשים מרגישים בטוחים?

"אם מישהו מתכנן לעשות דבר כזה, הוא יכול לעשות את זה גם עם 19 מאבטחים".

לטענת מסעוד, יש מי שמעוניינים שהדו־קיום יהרס: "האנשים פה טובים, חבל על הזמן. עוזרים אחד לשני. בנו פה משהו גדול, מכל הלב. שמעתי על מקרים שגם יהודים כעסו וריססו כתובות על המכולות שלנו בישראל, נגד בעל המפעל, שהוא מעסיק פלסטינים. זה לא בסדר".

מסעוד מספר שהוא עצמו היה קורבן לזריקת אבנים, בעת שנסע בכביש בדרך לביתו שבכפר: "יש אנשים רעים בשני הצדדים. זרקו עליי אבן ובנס ניצלתי ולא התהפכתי עם הרכב. יש לי עסקים בכפר. לא חסר לי כלום ואני מרוצה. החיים שלי פה. אני לא רוצה שזה ייגמר בגלל הפיגועים".

איך נחזור לשגרה?

"התקשורת והקיצוניים בשני הצדדים מלבים את זה. אמרו שבעל הבית פה לא שילם לו ולכן הוא עשה את הפיגוע. לך תשכנע אנשים שזה לא נכון. כולם מאמינים לרשתות החברתיות. אני אומר כל הזמן, כמה אנחנו כבר נחיה? אני מוסלמי מאמין בדת שלי, ואתה יהודי מאמין בדת שלך. אנחנו יודעים שיש חיים למעלה. אז תן לי לחיות פה ואז אלוהים יחליט מה יהיה שם. למה צריך לחיות פה בפחד? למה שנחיה בריב ומלחמה?".