תמיר פולישוק. צילום: פרטי

תמיר פולישוק (55)

ככה החל הכול: פולישוק, נשוי ואב לשלושה, נולד בגבעת השלושה להורים שהיו ממייסדי הקיבוץ והוא גר בו עד היום. לפני ארבע שנים בערך, בהיותו במשקל 140 ק"ג ואחרי כמה ניסיונות שלא צלחו להתחיל דיאטה ולהתמיד בה, הוא החליט לעבור ניתוח מעקף קיבה שמסייע לירידה במשקל. אמנם הניתוח הצליח, אבל באתו הזמן נודע לו שהוא חולה בסרטן המעי הגס. אחרי שלושה חודשים הוא נותח בניתוח שבו כרתו את המעי ואחריו קיבל טיפולים כימותרפיים. "אמנם הגידול היה גדול מאוד, אבל למזלי, מצאו אותו עוד לפני שהוא פרץ אל מחוץ למעי", הוא אומר.

עוד בזמן הטיפולים הקשים חזר פולישוק לעבודתו כמורה לנהיגה, במשרה חלקית, וכמובן, שב לפקוד את היציעים במשחקיה של הפועל פתח־תקוה, הקבוצה שהוא אוהד באדיקות מאז היה בן שמונה.

מדוע זאת הייתה שנה מיוחדת? "לפני שנה בערך הודיעה לי הרופאה את הבשורה הכי משמחת – אני נקי. מבחינתה, אני בריא לגמרי. יצאתי מהקליניקה שלה בצעדי ריקוד (למרות שאין קשר משפחתי למורה המפורסמת לריקוד אתי פולישוק). עוד כשהתחלתי להתחזק מהכימותרפיה יצאתי להליכות. כשסיימתי את הטיפולים גיליתי את הריצה. כיליד גבעת השלושה הייתי קשור יותר לשחייה ושיחקתי כדורמים בעבר. מידי פעם יצאתי עם חברים לטיולי אופניים, אבל בלי שום מחויבות. היום אני כבר ממש מכור לריצה. בעבר אם לא הייתה קבוצה שיוצאת לרכוב על אופניים לא הייתי יוצא. היום אני יוצא בעיקר לבד או ליתר דיוק כמעט לבד – מלווה אותי דלה, כלבתי הנאמנה. הכלבה האחרת שלנו, גחל, עדיין לא מסוגלת לעמוד בקצב.

"ריצה היא התרפיה שלי. לפעמים אני יכול לצאת לריצה אחרי יום עבודה ארוך. הריצה משחררת ומנקה את הראש. השיא הוא בשבתות. בכל שבת אני מקפיד לקום ב־4:30 בבוקר, יוצא כשעוד חשוך מסביב ורץ 20 ק"מ. שואלים אותי למה אני קם מוקדם כל כך ביום היחיד שאפשר לישון בו עד מאוחר, ואני עונה בציניות שיהיה לי זמן לישון אחר כך, בבית הקברות שליד הרפת... אף פעם לא הייתי זקוק לשעות שינה רבות.

"כשיש לי זמן אני נותן לעצמי לרוץ ומגלה מסלולים חדשים. כשאני מוגבל אני עושה את המסלול הקבוע. אם אני מחליט לעלות על האופניים, המסלול הוא 80 ק"מ. לו היית אומר לי לפני חמש שנים, כשהיו עליי עוד 72 ק"ג, שככה ייראו השבתות שלי, הייתי כנראה אומר שאתה משוגע. האם המחלה דחפה אותי לזה? ברור שהייתה לה השפעה. קראתי המון על מה יכול לעזור לי להתגבר עליה, וספורט היה אחד הדברים העיקריים.

"שום דבר לא יעצור אותי מלצאת לרוץ – לא גשם ולא קור וגם לא הקיץ הקשה. היה לי מכשיר ריצה בבית, אבל הוא עמד כמעט בלי שימוש. אני זקוק לעולם שבחוץ. חוץ מזה, העונה הפכתי מאוהד הפועל פתח־תקוה לאחד מיותר מ־1,000 הבעלים שלה. הייתי מהראשונים שהצטרפו ושילמו לעמותת 'הכחולה'. כשעשיתי זאת אשתי שאלה אותי למה אני משלם על חלום. אמרתי שחלומות מתגשמים. והנה עוד הוכחה לזה".

מה אתה מאחל לעצמך לשנה הבאה? "במרוץ הלילה האחרון של תל אביב קיבלתי אפשרות להוסיף כיתוב מעל מספר הגופייה וכתבתי: 'ניצחתי את הסרטן, אנצח גם פה'. עכשיו אני עובד קשה כדי לעמוד במטרה הבאה – לרוץ חצי מרתון. השאיפה היא לעשות את זה בים המלח בפברואר, ואם אצליח קודם, מה טוב. והכי חשוב: להמשיך להיות בריא, ואני מאחל את זה גם לחבריי ולמשפחתי. וכמובן, שעמותת האוהדים תמשיך להצליח. כמעט אמרתי שזה אפילו יותר חשוב".