"נו, אז מתי אני מקבלת הזמנה לחתונה"? שאלתי אותו כשהוא הניח שלל מזטים על השולחן שלי במסעדה השכונתית שלו.  "נפרדנו" הוא ענה בלחש. "מה??  איך זה יכול"? התפלאתי, "היית כולך בעניין שלה. בפעם שעברה שסעדתי כאן, שיתפת אותי שהפעם אתה מרגיש שחופשי יש מצב שזה זה". "נמאס לה, את מבינה איילת, נמאס לה להוביל, אני זקוק לאישה שתוביל, שתחזר שתחזיק את הקשר. היא עשתה את זה בהתחלה לכן עפנו, אבל אחרי חודש נמאס לה, אז נפרדנו".

 "תגיד"... שאלתי אותו "כמה פעמים זה קרה לך שמישהי מצליחה לעניין ולסקרן אותך, להרטיט את מיתרי ליבך, מישהי שאתה יודע שאתה יכול לסמוך עליה, שהיא יכולה להיות החברה הכי טובה שלך, שיש משיכה בכמה ממדים אינטלקטואלית, נפשית, פיזית. כמה פעמים יצא לך לפגוש מועמדת ראויה להיות המישהי של הבדיוק?"  "בכנות" הוא ענה, "זה לא קורה הרבה, אני מכיר הרבה נשים מקסימות אבל היא באמת לא דומה לאף אחת".

(צילום: shutterstock

-

"אז אולי פשוט... תוביל! לא רק בגלל שהיא ביקשה, כי אתה גבר. גבר אמור להוביל לא רק מבחינה פסיכולוגית, אבולוציונית מקדמת דנה הגברים ציידים הנשים מלקטות. גם בטבע הזכר הוא מחזר, שומר דואג לנקבה שלו. יודע מה, עזוב תיאוריות, פשוט תפייס ותשמח את האישה שלך. אל תוותר בקלות עליה, עליכם".  "אני לא מסוגל", הוא ענה. הבטתי בעיניים השחורות הגדולות החכמות שלו ובכל ערמת השרירים שלו ולא יכולתי להתאפק... "פחדן", אמרתי.
"אתה מבין מה דפוס ההתנהגות שלך גוזר עליך? להיות נבחר. במקום לבחור אתה מצמצם את האפשרויות ובוחר להיות רק עם אישה שתבחר בך". הוא הביט בי שניות ארוכות, ראיתי איך ההבעה שלו משתנה מהפתעה מהולה באנטגוניזם להבנה ולהכרה  "וואלה אני פחדן" הוא מלמל...
"היי"... חייכתי אליו, "שלא תחשוב שאתה כזה מיוחד, אין לך בלעדיות, כולם מפחדים, מי יותר ומי פחות.
"רצינית?  גם את"? בארור. את לא נראית... נדמה לי שזיהיתי בחיוך שהוא החזיר לי הקלה. המשכתי ואמרתי  ה"אמיצים" הם אלה שלא מאפשרים לו לנהל אותם.  חוץ מזה, קשר שהוא מובן מאליו בלי קצת פחד, הוא קצת משעמם לא?  גם בסרטים ההוליוודיים הכי קיטצ'יים, תמיד יש איזה טוויסט בעלילה, כדי שהסרט יהיה מדליק ומעניין. אז קצת פחד, טיפה של חוסר ביטחון וקורטוב של חוסר וודאות במינונים מסוימים זה לא רק טבעי, זה גם מתבל את הקשר והופך אותו למסעיר".

"ואם היא לא תרצה"? הוא הקשה.  "יכול להיות", עניתי אבל גם יכול להיות מאוד שכן. שים על כפות המאזניים מצד אחד דחייה ומצד שני החמצה, מה לוקח?  אנשים בד"כ מצטערים על דברים שהם לא עשו, לא על דברים שעשו ולא צלחו. אם אתם מרגישים שיש כאן פוטנציאל לדבר האמיתי שווה לכם למצות את זה, תנו לזה צ'אנס אמתי, תחליטו שאתם לא נפרדים לא משנה מה, ארבעה חודשים.  לכולם יש סרטים, אלה שמצליחים לנהל זוגיות טובה, הם אלו שמצליחים להכיל את הסרטים האחד של השנייה (כמובן בתנאי שזה לא סרט אימה). 

"אוקי, איילת  אז מה עושים עכשיו?  אין לי אומץ להתקשר". "במקום שבו נאלמות ונעלמות המילים זה הקיו לפנות את הבמה למנגינה", אמרתי לו. "יש לנו הנשים נשמה רומנטית, תפרוט לה על נימי הנשמה, שלח לה שיר שימיס את קירות ליבה". "אה יופי זה קל, נתן גושן  הולך? הוא שאל, "רץ", עניתי לו, סומכת עליך. הוא התחיל לזמזם את גושן ואני התחלתי לזמזם שיר מתקופת האבן שכיכב בילדותי שצץ וצף לפתע מתהום הנשייה:

 "זהו זה ולא אחרת...אל תהיה הוזה, אל תהיה כזה, קום וצא מזה, קום וזהו זה, באוויר הזה, שאף מלוא חזה, זכור שאם תרצה (סולו גיטרה)  גם אתה תוכל לשנות את סוף המחזה.. וזהו זה"

חולצה ותקליט יוגרלו בין כל מי שיבחרו להיות אמיצים החודש,

משנכנס אדם מרבים באומץ ובשמחה :) 

איילת (איה) בן צבי

יזמית ומפיקה יוצרת

יוצרת ומפיקה את פסטיבל מחוברות, לאימהות ולבנות בשנת המצווה

https://www.facebook.com/mehubarotfest/