זהו, הוא כבר כאן, לגמרי. האביב. מבשר את הקיץ. 

בחלונות הראווה השמלות מתקצרות, השרוולים עפים, וסנדלים שטוחים מחכים לכפות הרגליים שייכנסו אליהם.
רק לי נדמה שהזמן עבר מהר מדי?

צילום: ליהיא לפיד

ואני כמו בצל, משילה מעליי את השכבות שכיסו אותי בחורף. שכבות הכרבול שלתוכו התכנסנו כולנו כשהיה קר, כדי להתחמם. ועכשיו מציצה השמש, ואני מורידה עוד שכבה, ובדרך גם מגלה שאני פורקת שכבות והגנות של הלב.

× × ×

והאביב הזה, עם השמש החזקה, כמו מכריח לראות את המציאות, כמו שהיא. ככה בדיוק. בלי פילטר שמרכך.

את הגיל. את מי שאנחנו. מי שאני או את או אתה.
וגם את מה שקורה סביבנו, וכבר אי אפשר להתעלם.

× × ×

"אז מה עכשיו?", היא שאלה.
לפעמים יש רגע כזה. רגע שבו פתאום הכול נראה פתוח וחלק נראה גם אפשרי.
רגע שבו יש הזדמנות.

ובמקום שזה ירחיב את הלב, זה דווקא מפחיד. כי אחרי כל כך הרבה שנים שאנחנו כבולות, והלימודים, ואז המשפחה והמחויבות, כי אין ברירה. כי הילדים עוד קטנים, כי אי אפשר אחרת, כי אלו השנים שבהן בונים את הקריירה או את העסק. ולמי יש זמן לחשוב מה את רוצה ולהתעסק עם מי את בכל הסיפור הזה שנקרא החיים, ומה צריך ממך, וכל כך הרבה צריכים, פתאום יש רגע כזה שמציץ כשהשמש יוצאת מתוך העננים ומודיעה שעוד רגע קיץ.

ואת מבינה שברגע הזה את יכולה להחליט.
כי עכשיו זו ההזדמנות שלך. זה מה שאת רוצה ובוחרת, מה שיסעיר אותך, מה שיעשה לך את זה.

× × ×

ופתאום אני רואה את הנשים שסביבי מתחילות לקבל אומץ. האחת הגישה מועמדות ואמרה "מקסימום יצליח לי", השנייה עשתה שיחה עם ההנהלה ואמרה את מה שיש לה על הלב כבר הרבה זמן, והופתעה מהתגובה הטובה דווקא.

והשלישית העלתה צילום שלה בביקיני לאינסטגרם. ושיתפוצצו הקנאים.

× × ×

בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי על הבמה.
אני — שגמגמתי מול קהל, שאיבדתי את האוויר כשהייתי צריכה להגיד משהו, שבכל פעם שביקשו שאבוא לדבר אמרתי שאשמח לכתוב — עומדת שם מול כולם.

ועדיין קשה לי לזהות אותי, ומוזר לי שפתאום זו שהעדיפה תמיד להיות מאחורי המצלמה, ואז מאחורי המחשב והמילים, מוצאת את עצמה על הבמה.

"נו", היא שאלה אותי, "ואת אוהבת את זה?"

והתחלתי להסביר שזה חלק מהעבודה, וחלק ממה שצריך, ואז פתאום הבנתי שאולי קצת כן. ואולי טיפונת. ואולי הגיע הזמן להודות, כי אפילו שלא נעים לי להודות, וסליחה, וקצת מביך, אבל אני אפילו קצת נהנית.

× × ×

והודעתי שמועדון שישי בבוקר חוזר.
המועדון שפעם ניסינו להקים והוא קרס בגלל המחויבויות של כל אחת. "סליחה, היה לי שבוע מטורף", אמרה מישהי. "אין לי זמן", אמרה השנייה, ו"אולי בשבוע הבא". הרים של תירוצים יש לנו. וגבעות של סידורים. וכל כך קל לטבוע בתוך העבודה של זו וההתעמלות של זו, הסידורים של ההיא וגם אני שלא יכולתי.

ופתחנו יומנים, וזה לא יקרה השבוע, וגם לא בשבוע הבא, אבל בסוף זה יקרה.

× × ×

אביב בחוץ, עוד רגע קיץ.
וחשוב לזכור שבתוך כל המרוץ, הכי קל לשכוח את עצמנו.
אז אפשר להחליט שלא.

להחליט שזה הזמן לא לעשות את מה שהכי חשוב, אלא לתת מקום גם למה שסתם בא לך.

לא לעשות רק את מה שחשוב לאחרים, את מה שהבטחנו, שהתחייבנו לו ולקחנו על עצמנו. כי מותר גם להודיע שלא נצליח, שלא מסתדר לנו, ולעשות את מה שעושה לנו טוב.

אחת עוצרת את העולם בשביל הנכדה החדשה, האחרת בשביל לגלוש בים. יש מי שהחליטה להתחיל סדנת כתיבה. ואחרת התאהבה.

× × ×

לאורך החיים יש תקופות שבהן אנחנו שם בשביל כולם, אבל יש רגעים שבהם צריך להגיד: עכשיו תורי. ויש לי חלום קטן.

זה קורה ברגעים כאלה שבהם יוצאת השמש מבין העננים ומציצה לרגע. בתפר הזה שבין החורף לקיץ.
אחר כך הרגע הזה עובר. והחיים ממשיכים.
אלא אם כן ברגע הזה מחליטים לעשות משהו.

× × ×

"אז מה עכשיו?", היא שאלה.
וידעה שזה תלוי רק בה.