אני לא כל כך מצליחה להחליט. יותר מדי פעמים אני מוצאת את עצמי מתלבטת עד הרגע האחרון. אני כבר מאופרת ומסודרת ועדיין מתלבטת אם כן ללכת או לא. אם לעשות יומולדת עם המשפחה בשישי או בשבת.

שלא לדבר על לקנות, וזה לא רק כי אין לי טעם (ואין לי), אלא כי אני לא מצליחה להחליט. ואפילו לאוטו אני לפעמים נכנסת עם עוד זוג נעליים ביד. יש פעמים שאני יכולה להתעורר כבר ב־5:00 בשביל להתלבט.
או להתחרט. כי חרטה היא הצד השני של ההתלבטות.

והמצחיק הוא שזה לא על הדברים הרציניים של החיים. שם אני יודעת, אני בטוחה.

אלה רק הפרטים הקטנים והטיפשיים שממלאים לי את הראש. בשטויות.

× × ×

"כן", היא אמרה לי, ואני פערתי עליה זוג עיניים, "אני עוברת!".
היא והילדה יעברו לגור רחוק. ככה, באמצע החיים ובאמצע השנה. ושתיהן מאושרות מזה. לא מוותרות על הזדמנות שלא תחזור. ושאלתי את עצמי אם היה לי אומץ. וקצת קינאתי בה. קצת הרבה. והיא נראתה כל כך בטוחה. היא החליטה וזהו.

צילום: ליהיא לפיד

ובלילה היא צלצלה ואמרה שדופק לה הלב, והיא לא נושמת ומה אני אומרת. ואמרתי לה שזה הכי טבעי. הכי בעולם. וככה זה עם החלטות. להחליט זה תמיד לוותר על משהו אחר.

ואז דיברנו שעה על כל מיני פרטים קטנים שצריך לסדר לקראת הנסיעה. כי מה שהפחיד זה השטויות. את ההחלטה הגדולה היא עשתה בלי בעיה.

× × ×

"איך היא תבחר בעל?!", אומרת אימא שלי על צעירות שנכנסות אליה לחנות ולא מצליחות להחליט מה לקנות, ואני בלבי צוחקת. טוב שהיא לא עושה איתי קניות.

אימא שלי מחליטה מהר. הכי מהר. ולדעתי לא מתחרטת לעולם. ואני לידה, עוד כילדה, ניסיתי להחליט מהר. שהיא לא תחשוב שאני הססנית ושאני לא יודעת להחליט.

× × ×

היינו אז זוג צעיר, ואני הייתי צריכה להחליט על משהו. אני אפילו לא זוכרת מה זה היה, אבל זוכרת שזו הייתה איזו שטות. וישבתי והסברתי לו את הסוגיה, פרסתי על השולחן את כל הסיבות למה כן ולמה לא, ולפתע ראיתי שעיניו מצועפות. למרות שהוא הנהן בראשו, ידעתי שהוא מזמן כבר לא שומע מה יש לי להגיד. בהתחלה הייתי נפגעת קצת, אבל עם השנים הבנתי שזה ממש מיותר. למדתי שבנים הם לא פרטנרים להתחבטות על שטויות.

הם מחליטים.

זה רק אנחנו הבנות שנהנות להתלבט. שמחות תמיד להתחבט יחד, להפוך בסוגיה, להתפלפל. והכי אנחנו אוהבות לתת עצות. כי על החיים של האחרות כל כך יותר קל לנו לראות מה נכון ומה טעות. או ככה לפחות נדמה לנו.

וככה אנחנו יושבות לנו, שתי חברות או יותר, קצת כמו תלמידות חכמות, אבל על סוגיות יום יומיות.

זה מדהים איך אנחנו מסוגלות לקחת התלבטות של אחת מאיתנו ולחפור בה עד צאת נפט. שום דבר בשיחת בנות לא סובל מאי חשיבות. כנראה שככה נולד מוסד "החברות". אותו מוסד שבו מתקיימת שיחת בנות.
לעזור לנו בהתלבטויות.
וזה כל הכיף.

× × ×

השבוע, בעודנו מתלבטות על משהו וכל אחת תרמה עצה למדורת ההתלבטות, פתאום הבנתי. זו לא ההתלבטות כמו שזה שאנחנו לא מוכנות לוותר.

אנחנו מאמינות שאפשר לשלב. שאפשר גם וגם. גם לנסוע וגם להישאר. גם לחזור וגם להיות במקום אחר. גם לנעול עקבים, אבל גם שיהיה נוח.
והבנתי שאני כזו, ואנחנו קצת כאלו כולנו. מאמינות שאם נביא את הנושא לשולחן הבנות, ואם נשים בסיר ונערבב כולנו יחד, נמצא נוסחה שתרבע את המעגל.

נמצא את הדרך שתאפשר לעוגה להישאר גם שלמה, גם בבטן שלי וגם שאהיה רזה.

× × ×

ואולי אנחנו בכלל לא מתלבטות.
אנחנו רק צריכות את השיחה הזו כדי לדעת שלא יהיה מושלם. שלא נצליח גם וגם.
וגם שיהיה לנו מי שיגיד לנו שככה זה, ושזה בסדר.

בדקנו מכל הכיוונים, וזו האפשרות הכי טובה.
ואם לא, אז לא נורא.
נעשה שיחת בנות, והן ינגבו לי את הדמעות.

× × ×
בלילות כבר ממש קר. נפגשנו הבנות, ושלה עשתה את המרק הזה, שלא השארנו ממנו טיפה.
אז מיד ביקשנו את המתכון.

מרק כרשה וערמונים של חברתי האהובה שלה סיטן:
לחתוך לקוביות ולטגן במעט שמן וחמאה (או מחמאה):
בצל גדול חתוך, פראסה חתוכה לטבעות (החלק הלבן), 3 גזרים חתוכים, כ־6 תפוחי אדמה חתוכים לקוביות (אפשר יותר) ו־300 גרם ערמונים רכים (אפשר להשתמש בערמונים מוכנים או לקלות ערמונים ולקלף אותם).
לערבב תוך כדי טיגון.
לתבל בפלפל שחור גרוס ובשום גבישי, לערבב.

להוסיף מים רותחים עד מעל כל הירקות ולהוסיף 3 כפות אבקת מרק בטעם עוף. לבשל כשעה.
להוציא חלק מהירקות בכף מחוררת ולמעוך את השאר בבלנדר (או עם מוט טחינה). להחזיר לסיר.
לפני ההגשה להוסיף שמנת מתוקה כמה שרוצים. לחמם, אבל לא להרתיח.
מושלם.