התעוררתי הפוך. שתיתי קפה זריז ונכנסתי לתוך סווטשירט, ג'ינס ונעלי ספורט ויצאתי לתחנת האוטובוס.
בתחנה עמד זקן חביב שבהה סביב. עישנתי סיגריה וכיסיתי את הראש בקפוצ'ון.

"מה השעה?" שאל במבטא ייקי.
"עשרה לשמונה", עניתי.
"אתה יודע מתי מגיע קו 14?"
"אני חושב שבקרוב".

"ממש התבלבלתי ממך, חשבתי שאתה משלהם, אבל אתה משלנו", אמר באנחת רווחה.

"לא, אני לא משלכם", עניתי בחיוך.
"האמת שרואים שאתה לא משלנו, אבל אין לך בכלל מבטא".

"נולדתי כאן, אני ישראלי".
"מערביי ישראל, הבנתי, מאיזה כפר?".

"לא אדוני, אני גר ממש כאן בקצה הרחוב".
"לא ידעתי שגרים כאן ערבים".
"אני לא ערבי".

"נו בחייך, תרגיש חופשי. זה לא שיש לי בעיה עם ערבים, כל חיי הצבעתי למערך".

× × ×

בזמן שחיכיתי לאוטובוס ברחוב הנשיא נעמדה מולי אישה מבוגרת, אפשר להגיד אפילו מבוגרת מאוד.

רועי חסן בדרכים

היא עמדה קרוב אליי, אולי חצי מטר ממני, ונעצה את עיניה בעיניי במשך דקה (ארוכה!), כשארשת קפואה על פניה. לרגע, מתוך מבוכה, הרכנתי את מבטי לארץ, אך מפאת כבודה התעשתי מיד והיישרתי את מבטי.
עיניה היו תכולות וצלולות, עיניים טובות, אך בכל זאת, בכל משך הבהייה בי, חשבתי שהאישה הזאת כועסת עליי בגלל משהו.

"אתה זוכר אותי?", היא שאלה בלחש כמעט.
"אני מכיר אותך", אמרתי. "אבל תסלחי לי שאני לא זוכר מאיפה".
משהו בפניה הפשיר לראשונה, וחיוך דק עלה על שפתיה.
"הייתי מורה שלך בתיכון", אמרה.

"השתדלתי מאוד לשכוח את התקופה הזאת בחיי, ודי הצלחתי, התיכון הוא חור שחור בזיכרון שלי".
"אני יכולה להבין את זה", אמרה. "התיכון יכול להיות סיוט לאנשים כמוך".
"מה זה אומר אנשים כמוני?", שאלתי.

היא התמהמהה רגע ואמרה, "תשכח מזה".
"שכחתי... מצטער שזה נשמע מטופש, אבל אפשר לשאול מורה למה היית?".
"לספרות".
"מה? באמת?".
"באמת, באמת", היא צחקה.
"כל הזמן שואלים אותי עלייך", אמרתי.
"ומה אתה עונה?".
"שאני לא זוכר... סליחה".
"אתה לא זוכר ששנאת את שיעור ספרות?".
"את זה אני דווקא זוכר".
"גם את המורה לספרות לא מי יודע מה אהבת".
"זה נכון, אני באמת מתנצל".
"אין על מה, גם אני לא אהבתי אותך מי יודע מה".
"מוזר שזכרת אותי בכלל".

"מוזר? אם אזכור רק תלמיד אחד, זה יהיה אתה. 30 שנה לימדתי ספרות, ואף פעם לא היה לי תלמיד מתנשא כמוך. תמיד ביטלת את הפרשנות שלי לטקסטים שנלמדו, לא היית מוכן ללמוד בכלל בכיתה, אבל במבחנים הצעת פרשנויות מרעננות ומנומקות וענית כל כך טוב, שגם כשמאוד ניסיתי לתפוס אותך על כל דבר קטן, ובחיי שניסיתי, לא הצלחתי להוריד אותך מציון 90. בדיעבד אני יודעת שהייתי לא בסדר איתך, אבל לא נתקלתי בדבר כזה לפניך. אם כבר מישהו מבינינו צריך להתנצל, זו אני ולא להפך".
האוטובוס הגיע, ונפרדנו לשלום בחיוך.

השיחה עם המורה שלי לספרות בתיכון ערערה אותי קצת. חשבתי על הפסיכולוגיה ועל זוויות המבט בסיטואציות מסוימות של כל מיני דמויות שלוקחות חלק בתחנות חיינו, מבלי להצדיק או לשפוט את התנהלותן.
כל חיי אני מסתובב בתחושה ששנאתי ספרות בבית הספר ושנאתי את המורות שלי לספרות. זו הייתה תחושה חד משמעית. ולא שחשבתי על זה פעם, אבל נדמה לי שאם הייתי חושב על מפגש מקרי עם המורה שלי לספרות, התגובה הרגשית שלי הייתה בוז וגועל.

לפני שנפרדנו היא עוד הספיקה להגיד לי שהיא רכשה את הספר שלי ומאוד אהבה את רובו (הדגישה "את רובו!", בחיוך שובבי כזה שאומר שאני בטח מבין את מה היא פחות אהבה), והיא אמרה לי שהיא גאה בי.
בחיים לא חשבתי שאגיד את זה, ואני גם לא יודע להסביר למה, אבל הרגשתי שזה היה רגע משמעותי עבורי לשמוע את זה ממנה, אפילו משמעותי מאוד.

× × ×

כאחרון המנודים ישבתי לבדי על ספסל המעשנים בתחנת האוניברסיטה וחיכיתי לרכבת.

בספסל לידי התיישב בחור צעיר.
תחילה לא התעכבתי עליו, אך אף שראשי היה טמון בתוך ספר, הייתה לי הרגשה שהבחור נועץ בי עיניים.
חשבתי שאולי אני מזכיר לו מישהו או משהו כזה.
אחרי רגע הוא ניגש אליי וביקש אש.

הוא הדליק סיגריה, התיישב לידי והתחיל לגלגל שיחה.
קלטתי שהוא בוחן אותי. הוא היה חתיך רצח ומתוק אפילו יותר משהיה חתיך.

אחרי דקה וחצי של שיחה על כלום בערך הוא שאל "יש לך מישהו?".
"מישהי", עניתי והראיתי לו את טבעת הנישואים הנחושתית שלי.
הוא צחק ואמר, "גם אצלנו מתחתנים, אתה יודע".

אני באמת יודע, יצאתי מעפאן לגמרי עם הטבעת, חשבתי לעצמי.
"וחוץ מזה", אמר, "הטבעות האלה לא אומרות כלום, זה אולי סיפור הכיסוי השכיח ביותר. אין לך מושג כמה גייז בארון מסתובבים עם הטבעות האלה".

יש בזה משהו, חשבתי לעצמי. ובכל זאת, יחסית לאחד שלפחות בתפיסה הסובייקטיבית שלו את עצמו הוא סטרייט מובהק, באמת יצא שהתחילו איתי לא מעט גברים. אז בזהירות רבה ניסיתי לברר איתו מה בי גרם לו לחשוב שאני גיי.

הוא חשב רגע, חייך ואמר, "נראה לי שמשהו בשפת הגוף שלך".
"מעניין", אמרתי.

"וחוץ מזה, הסתכלת בראי היום או שסתם זרקת על עצמך את החולצה ומשקפי השמש של אשתך ויצאת מהבית?", הוא שאל וקרץ בחֵן.