"שמעתי שיובי היא אש", אמר לנו דוד סיני, יו"ר עמותת מקהלת שבא, כשעמדנו באמצע שדה צהוב ליד מתחם גינה קהילתית גדולה בכניסה לגדרה. לנו, כלומר לעודד בן חור, לשעבר שגריר ישראל בוותיקן, ליסמין מרחב, אשת פרסום בכירה וחברה טרייה בהנהלת המקהלה, ולי.

יובי תשומה־כץ. "התיקון שבאתי לעשות בעולם הוא אחר" | צילום: קובי קואנקס

הסתקרנו לפגוש את יובי, אבל בינתיים לחצנו ידיים וגיששנו בסמול טוק מי הביא את מי עד הלום (סיני את בן חור, הם חברים) ומרחב אותי (גם אנחנו חברות שנים רבות), אחר כך צילמנו את האופק, את החצבים הראשונים של הסתיו וגם שיחים ששבלולים טיפסו על גבעוליהם וענפיהם בעשרותיהם ובמאותיהם.

חצי שעה אחר כך התקשרה האש עצמה. "איפה אתם?"', היא צחקה וכיוונה אותנו להגיע לדירה קטנה בשכונת שפירא, שכונה שרחובות בעלי שמות מפוצצים בתולדות הציונות מוליכים אליה, אבל המראות הנגלים למבקר בה הרבה פחות גדולים מהחיים.

ב"שכונה של האתיופים" יש הרבה בנייני שיכונים. אמנם אי אפשר לומר שמדובר בהזנחה מוחלטת, אבל גם אין פה סממני עושר או אפילו השקעה מסיבית. וכאן, בדיוק במקום הזה, יובי תשומה־כץ, חולמת לעשות את המהפכה. כאן בוערת האש שלה.

× × ×

"מי כבר ביקר בגדרה?", היא פותחת את ההרצאה הקטנה שלה שאמורה להכניס אותנו לעולמה. בתדהמה קלה אנחנו מגלים שאף אחד מאיתנו לא ביקר ביישוב. יובי צוחקת. "אז יש ברכה יפה שאפשר להגיד אותה עכשיו: שהחיינו והגענו לזמן הזה".

אחר כך היא מספרת איך סבתה העמיסה אותה על חמור כשהיתה בת חמש, או שש או שבע, היא לא באמת יודעת עד היום, ויצאה עם כל אנשי הכפר הקטן שנולדה בו למסע הארוך לסודן ומשם לישראל. היא מספרת על הפחד להתגלות, על התקפות השודדים ואיך בהתקפה השלישית, כשכבר לא נותר להם דבר לתת, גזלו השודדים את תומתן של שלוש נערות.

יצירות שחוזרות לשורשים | צילום פרטי

היא מספרת על הפגישה עם חיילי צה"ל - על ההתרגשות של כולם, המחלצים והמחולצים - ועל הקושי להתחבק בגלל הריח החריף שהיה לאלה שבגדיהם בלויים וקרועים מהמסע הקשה שעשו בחצי השנה האחרונה. היא מספרת על הנצחת הרגע הזה בצילומים שהועברו למערב בהמשך וקיבעו בתודעה את העולים מאתיופיה כאנשים נזקקים. "זה גזר את גורלנו וקבע לא מעט את העתיד", היא אומרת.

× × ×

הדירה בשכונת שפירא צנועה. על הקירות תלויים צילומים, רובם בשחור־לבן, מהווי החיים באתיופיה. על השולחן כיבוד קל. שום דבר לא מתפרע כאן. כל המשאבים מנותבים להמשכת "שינוי הנרטיב" כמו שיובי מכנה אותו.

"כשהגיעו לגדרה ראשוני העולים מאתיופיה הם שוכנו בשתי מעברות", היא אומרת. "כשהשתפר מעט המצב הם הצליחו לקנות דירות בשכונת שפירא, שכונה שעוד לפני בואם לא הייתה במצב סוציו־אקונומי גבוה. רוב הוותיקים עזבו והשאירו כאן למורשת את הנרטיב של הכישלון.

העולים מאתיופיה אימצו את הנרטיב הזה והתחילו לומר שכל מי שלא יצא מהשכונה הוא כישלון. לא הצליחו לבנות סיפורי הצלחה של אנשים שנשארו פה. את זה אני רוצה לשנות. אפשר להישאר ולהיות סיפורי הצלחה".

× × ×

דרך ארוכה עברה יובי מאז הגיעה לביתם עובדת סוציאלית ולא הבינה למה יש במקרר רק בלילת טף להכנת אינג'ירה ודרשה מאמה לקנות גבינות. האם לא נענתה לבקשתה, ויובי הוצאה מהבית לפנימייה.

"היום כבר יודעים שטף הוא סופר פוד ושהוא הרבה יותר בריא מכל הגבינות ומעדני החלב. בכל מקרה, אז הרגשתי שתפילותיי התגשמו", יובי צוחקת. "סוף־סוף הרחיקו אותי מהמקור לכל הצרות - אימא שלי, זאת שלא יודעת לדבר עברית כמו שצריך, לא מתלבשת בבגדים הנכונים, לא מבינה מה אומרים לה בקופת החולים ובאסיפות ההורים".

עצוב וגם מצחיק לשמוע איך ניסתה בכל הכוח להפוך ל"ישראלית", איך גיהצה את השיער והתכחשה לאמהרית ולהיסטוריה, אבל "האתיופיות" לא עזבה אותה.

בכמה תחנות בחייה, ובייחוד כשהייתה מנהלת בית הספר שורק של החברה להגנת הטבע, הבינה שהיא לא רוצה לברוח עוד. ב־2005 עזבה את החברה להגנת הטבע ועברה עם משפחתה לגדרה כדי להקים את עמותת "חברים בטבע", שמפנה את המבט פנימה, אל הכאבים הסורטים במיוחד של ריפוי הדיכוי והרמיסה.

× × ×

לא רחוק מהדירה שהעמותה פועלת בה גרה בירקה דינקו. היא עלתה לישראל לפני 40 שנים והיא אחת מ־16 הנשים שגייסה יובי. בין המשמרות בבית האבות שהיא עובדת בו דינקו מבשלת ארוחת צהריים אתיופית קלה ומארחת אורחים מישראל ומחו"ל. בדרך אליה יובי מנחה אותנו: "את האוכל קחו תמיד ביד ימין ואל תלקקו את האצבעות".

מה הרעיון של האירוח הזה?

צילום פרטי

"אנחנו רוצים שבמקום שאנשים יבואו לשכונה וישאירו בה תרומות, שאנשי השכונה ייתנו להם משהו לקחת איתם הביתה", היא אומרת, וריח טוב של קפה מבושל מסמן שהגענו לבניין של בירקה.

× × ×

על השולחן כוסות קפה מעוטרות, קערת גרגירי חומוס קלויים ומעין עוגת לחם. "ביד ימין", יובי מזכירה לנו. אחר כך נוספו לשולחן גם מגש האינג'ירה ועליו תלוליות של כמה סוגי תבשילים.

"יש מחשבה שהידע שהביאו איתם העולים מאתיופיה לא נדרש לחיים שלנו כאן", מסבירה יובי כשאנחנו מתחילים לאכול. "זה ממש לא נכון. באתיופיה למשל משפחה הייתה צריכה לדאוג לכל צרכיה.

כדי שתהיה תוצרת חקלאית צריכים לדעת מה לשתול, מתי לשתול, איך לשתול, איזו אדמה טובה לכל סוג של גידול. צריך להבין חקלאות ברמה הכי גבוהה. אני והשותפים שלי בעמותה מחברים מחדש את האנשים לכל סוגי הידע שהם למדו להתבייש בו בישראל".

× × ×

בבחירות המוניציפליות ב־2013 נרשמה יובי בדפי ההיסטוריה המקומית - היא הייתה האישה הראשונה מהעדה שרצה ברשימה למועצה. די היה לה בחצי קדנציה להבין שהפוליטיקה אינה בשבילה.

"אני צריכה לעשות", היא אומרת, "לא רק לשבת באופוזיציה ולהגיד מה לא בסדר".

את משתתפת בהפגנות של החודשים האחרונים?

"הלב שלי עם המפגינים. ההפגנות הן סופר־צודקות ואני תומכת בהן, אבל התיקון שאני באתי לעשות בעולם הוא אחר. עכשיו אני עסוקה במציאת מודל כלכלי לגינה החקלאית ש־100 מבוגרים מהעדה מגדלים בה ירקות כמו שגידלו באתיופיה. הם מלמדים בני נוער מכל העדות את השיטות האלה. רעיונות יש לנו בשפע, רק משאבים כלכליים מעכבים אותנו".

× × ×

פעם, באתיופיה, דמיינה הילדה יובי את ירושלים. בעיר החלומות שלה היו הרבה עצים שסוכריות צומחות עליהם. והיא לא ידעה אז שמתוק האור בעיניים שלה והוא עוד עתיד להמשיך ולהמתיק גם בארץ שלא ידעה ועדיין אינה יודעת להאיר פנים אליה ואל עדתה.