כמה ימים לפני ראש השנה התכנסנו, ארבע "נשים של", באחד מבתי הקפה הקטנים הציוריים במדרחוב האירופי כדי לתכנן את החגים. הדגש היה על ערב סוכות, כדי שכמיטב המסורת, יהיה חג שמח של אושפיזין. חשבנו איפה נתכנס ומה נכין ונגיש, כשברור שבמתכנסים יהיו רק "משפחות כוחותינו", כ־30 איש בסך הכול. 

המחשה:  shutterstock

שלוש מאיתנו כבר היו "בעלות ניסיון", ולהן זאת הייתה תקופת החגים מספר שלוש הרחק מישראל ומהמשפחה. הרביעית, רויטל, הגיעה עם בעלה ומשפחתה בקיץ ועדיין הייתה בשלב ה"התלמדות". שתינו שוקו חם ומהביל, הסתיו האירופי כבר שלח אותות של קור חודר.

"נקודת המוצא היא שאי אפשר לבנות סוכה בחוץ. זה ברור", אמרה אורית. "נתכנס באחד הבתים, נראה מי תתנדב הפעם, נכין עם הילדים קישוטים ואת המאכלים שיזכירו לכולנו שזה סוכות".

"תגידו, זוכרות מה קרה לנו בפסח שעבר עם הגפילטע פיש?", שאלה פתאום מיכל. הסתכלנו אחת על השנייה ופרצנו בצחוק מתגלגל.

"מה קרה אז?", שאלה רויטל, מנסה להיכנס לתוך הזיכרון המשותף, להרגיש שהיא חלק מאיתנו.

"אל תשאלי", השיבה מיכל. "לאף אחת מאיתנו לא התחשק אז בלגן בבית והחלטנו לעשות את החג בחדר ישיבות גדול של מלון מפואר שעמד בתנאי הביטחון. לקראת החג ישבנו עם שף המלון על התפריט, הסברנו לו מה זה כשר ושחשוב לנו לשמור על מסורת קולינרית. הודענו שאנחנו מביאות גפילטע פיש וביקשנו שיגישו לנו אותו כמנה ראשונה".

"רעיון טוב", אמרה רויטל. "מה מצחיק בזה?".

"זה הלך ככה", החלה מיכל להסביר, "הבאנו את הגפילטע פיש מסודרים בצלחת גדולה וחגיגית. כולם חיכו לזה, להתחבר למטבח היהודי של אימא. אלא שעובדי המטבח של המלון לא היו יהודים, לא הכירו ולא ראו גפילטע בחייהם, והם פשוט הכניסו אותם למיקרו לפני ההגשה. הם הגיעו עם הצלחות הגדולות כשמהגפילטע יוצאים אדים, והתחלנו לצעוק עליהם בטירוף. כשהם הבינו מה קרה הם עמדו חפויי ראש, ואנחנו, שכבר הבנו שגפילטע פיש לא יהיו בארוחה, פשוט התגלגלנו מצחוק. מה עוד נשאר לנו לעשות?".

"יודעות מה", אמרה רויטל לאחר עוד לגימה מהשוקו, "זה מוכיח כמה חשוב שדווקא פה נבשל ונכין מתכונים מסורתיים מבית אימא. בואו נוציא ספר מתכונים שיהיה רק שלנו. נקרא לו "שליחות במטבח". נתקשר לכל הבנות, נבקש שכל אחת תכתוב מתכון מהבית, כזה שמדבר אליה, וגם תכין אותו לארוחה המשותפת. כך יישאר לכולנו זיכרון מהארוחה ומהתקופה. דעתכן?".

הרמנו אליה מבטים בנוסח "איך לא חשבנו על זה קודם", ומשם הדרך לחוברת המתכונים הייתה קצרה. להזכיר, אלה ימי טרום הווטסאפ והפייסבוק, והדרך היחידה לקבץ את החוברת הייתה לאסוף את המתכונים שנכתבו בכתב יד, לערוך במהירות את הכתוב ולכרוך את המתכונים לחוברת בבית דפוס שבנמצא. המשימה הוטלה על רויטל, והיא עמדה בה בהצלחה רבה.

וכך, בערב חג הסוכות באותה שנה, מצאנו את עצמנו כ־30 איש - הגברים אנשי הסוד, ה"נשים של" והילדים - מקובצים סביב שולחן חגיגי באחת הדירות של "אנשינו". התחלנו בסעודת החג כשהחוברות מוכנות בצד, כרוכות בסרט, כמספר המשפחות. זה היה השי לחג. הרגשנו כולנו גאות מאוד ברעיון ובביצוע.

כ־50 מתכונים קובצו בחוברת: ממנות ראשונות ועד אחרונות, ממנות פשוטות להכנה ועד מורכבות יותר. בין היתר היו שם "מאפה חצילים ים תיכוני", שכתבה גלית והוסיפה בסוגריים: מתכון של אמי - קל, אך מלכלך. מתכון לרוטב לעוף / בשר, עם הערה בשולי המתכון: אהוב על ילדים. מתכון לכיכר בצל, ובסוגריים: מתאים מאוד לאירוח בסגנון מזנון. רולדת סלמון שלידה כתוב: קלה להכנה ונפלאה לקצירת מחמאות. וכלה במתכוני מתוקים, כולל הקיגל הירושלמי שהזכיר לכולנו באותה שנה, וגם לאחריה, מאיפה באנו ואיפה בדיוק היינו רוצות להיות באותו חג ובחגים האחרים.

חלק מהשיח של אותו ערב סוכות היה על המתכונים שבחוברת. כל אחת סיפרה למה בחרה דווקא במתכון שצירפה ולמה זה מחבר אותה, סיפורים שהיו מהולים בגעגועים לבית ולמשפחה שבישראל. ואז, כשהתחלנו להגיש את המרק לפי אחד המתכונים, צלצל הטלפון של אחד הגברים בחבורה.

בתוך דקות מצאנו את עצמנו בפורום של נשים וילדים בלבד. הבעלים והאבות התנצלו, הסבירו שמשהו קרה והם חייבים לצאת ויחזרו מאוחר יותר: או לארוחה או הביתה. הארסנל היה ידוע: ההצגה חייבת להימשך. המשכנו אנחנו, הנשים, בסיפורי המתכונים, עם הילדים השתלטנו על המתוקים וחזרנו הביתה לבדנו, אוחזות בהתרגשות בחוברת המתכונים "שליחות במטבח".

שנים רבות עברו מאז אותו חג סוכות, ובהן התארחתי ואירחתי בסוכות כאלה ואחרות. בכל שנה אני נוהגת לשלוף ממדף ספרי המתכונים את החוברת ולהכין ממנה את אחד המתכונים.

אני נזכרת בחיוך בערב הפסח עם הגפילטע פיש שהלכו לאבדון, וגם בערב הסוכות ההוא, שבו במקביל ל"יציאת החוברת לאור" יצאו גם הגברים מהארוחה, מציאות שהזכירה לנו בדיוק למה אנחנו נמצאות שם. מאז העברתי חלק מהמתכונים לבנותיי ולחברותיי, אבל אני יודעת שכמה שטוב ונכון שהן יכינו אותו, אף אחת לא תכין את המתכונים האלה כמוני. כי רק לשלי מתווסף טעם הזיכרונות.